אין שנה שקל לבחור בה את המחליפים לאולסטאר. זה תמיד קשה, תמיד יש שחקן צעיר שמגיע לו אבל נשאר בחוץ. תמיד יש שחקן ותיק שקשה לדמיין את סוף השבוע הזה בלעדיו אבל מה לעשות, זה כבר לא זה. תמיד יש קבוצה מפתיעה ומוצלחת שנשארת ללא ייצוג. חלק מהבעיה נוצרת כבר מההצבעה לחמישיות, שבגלל הסידור השמרני של שני גארדים, שני פורוורדים וסנטר, ובגלל שהיא מאפשרת לילדים בכל רחבי העולם להצביע כל יום שוב ושוב, לרוב לא מכילות באמת את עשרת השחקנים שהכי מגיע להם.
אבל ייאמר לזכות הבוחרים שהשנה לפחות, בלי יאו מינג והקולות הסיניים ובלי וינס קרטר והקולות של צופי יוטיוב, הבחירות לחמישיות עושות את העבודה. במערב הדבר היחיד שאולי נתון לוויכוח זו הבחירה של אנדרו ביינום, שבטוח היה נשאר מחוץ לחמישיות אם לא היו מחייבים לבחור סנטר, אבל זה לא ששחקן של 16 ו-12 בקבוצה מנצחת מקומו לא באולסטאר. רחוק מזה. במזרח אפשר כמובן להתרעם על בחירתו של כרמלו אנתוני, הבנאדם שמאז שעזב את דנבר היא פורחת ומאז שהגיע לניקס סטודמאייר קמל והקבוצה מפסידה אותה כמות שהיא מנצחת.
אבל אחרי סיעור מוחות טלפוני, באישון לילה, הצלחתי בעזרתו האדיבה של חבר יקר (מה שנקרא – השתתף בהכנת הידיעה: אסף לוין) להרכיב את שביעיות המחליפים לכל חוף. אני לא אופתע אם רבים מכם יחשבו שחלק מהבחירות לא במקום, אבל אני לפחות אסביר את כולן. ואצפה מכם להסביר את הבחירות שלכם גם.
היום מוגש כאן חלק א' – הבחירות במזרח. כמו השמש, אל המערב נגיע מחר.
(תזכורת לחמישיית המזרח – רוז, ווייד, לברון, מלו, הווארד)
שחקנים שנכנסו לדיון אבל לא נכנסו לספסל (בערך לפי סדר הניפוי):
גרג מונרו (סנטר, דטרויט. 15.9 נק', 9.6 ריב', 0.5 חס')
למרות שהוא מקום 30 בליגה בצירוף נקודות, ריבאונדים ואסיסטים, למרות שהוא מהריבאונדרים הטובים בליגה כבר עכשיו בשנתו השנייה, למרות שבדטרויט הוא גם שחקן ההתקפה הכי חשוב וגם שחקן ההגנה הכי אפקטיבי אחרי בן וואלאס, ולמרות שעמדת הסנטר דלה (אבל לא דלה כמו שהייתה מוקדם יותר בעשור הקודם) – מאזנה של דטרויט, 20:4, כל כך גרוע, שאי אפשר באמת להכניס מישהו משם.
רוי היברט (סנטר, אינדיאנה, 14.0, 9.8, 1.8 חס')
הענק המצוין הזה ממשיך להשתפר ככל שהזמן עובר, ובקצב הזה הוא באנקר אולסטאר בעונה הבאה. בטח אם אינדיאנה תמשיך להיות קבוצה מנצחת. ואיתו, רוב הסיכויים שזה יקרה.
אנדרה ברניאני (פורוורד-סנטר, טורונטו, 23.5, 6.4, 2.1 אס')
מוביל בנקודות את הקבוצה הגרועה של טורונטו. כבר היו אולסטארים שהמשפט הזה תיאר גם אותם (קרטר, בוש). עם זאת, קצת בדומה למונרו, העובדה שהראפטורס גרועים במיוחד, ושעמדת ה-PF עמוסה גם במזרח (לפחות בספסל של האולסטאר) השאירו אותו בחוץ.
לואל דנג (סמול פורוורד, שיקגו, 15.9, 7.5, 1.2 חט')
בעונות טובות יותר שלו לא נבחר. לא ייכנס גם הפעם, אבל לא כי שיקגו מנצחת גם בלעדיו, קצת כי הפעם לא צריך לשמור על לברון.
ג'ון וול (רכז, וושינגטון, 15.5, 5.3, 7.2 אס')
מאוד רצינו שייכנס, ולו רק כדי לתת הרגשה טובה לאחד השחקנים הכי מסכנים בליגה. מפוצץ כישרון, אתלט מטורף, ילד טוב, ראש על הכתפיים. אבל תקוע בסיטואציה מזוויעה. ועדיין מועמד לגיטימי לאולסטאר, כבר בשנתו השנייה בליגה.
יואקים נואה (סנטר, שיקגו, 8.3, 9.2, 1.3 חס')
כמובן, הסיפור איתו זה לא המספרים. עם נואה לשיקגו יש את אחד הסנטרים הכי טובים בליגה, בטח בהתחשב במה שהם עושים שם הגנתית. אבל בדומה לחברו לקבוצה שכבר הזכרנו, בעונות טובות יותר הוא לא היה במשחק הכוכבים. אנחנו מאמינים שהוא עוד יהיה. מי יודע, אולי כבר העונה?
דני גריינג'ר (פורוורד, אינדיאנה. 18.3, 4.7, 1.6 חט')
נציג שני לפייסרס ברשימה, מה שאומר שאתם בטח כבר מבינים שלא הכנסנו אף אחד מאינדי לספסל של המזרח. למה הוא לא שם? כי גם כשהוא כן היה הייתה לנו תחושה חזקה שהוא אובר-רייטד, אז בטח שעכשיו – כשהוא קולע 6-8 נקודות פחות מאשר בעונות קודמות, וכשהוא מסריח עם פחות מ-40% מהשדה ואיבוד על כל אסיסט – אין לו מקום.
ג'ו ג'ונסון (גארד, אטלנטה, 18.7, 3.9, 3.6 אס')
סיפור די דומה לגריינג'ר. גם הוא מוביל בנקודות, אבל באחוזים רעים, קבוצה שמפתיעה לטובה. גם הוא היה סקורר מרשים בהרבה לפני כמה שנים. גם הוא היה כבר אולסטאר. גם הוא אובר-רייטד. למרות השיפור המשמעותי בשבועות האחרונים, לא עבר את הקאט אצלנו.
דרן וויליאמס (רכז, ניו ג'רזי, 20.5, 8.5, 3.5)
נכון, זה כנראה שיגעון לא להכניס אותו. ונכון, סביר להניח שבעולם האמיתי הוא ייכנס. אבל אנחנו חושבים שהשנה הוא יכול לחכות בחוץ וזה יהיה בסדר. כמו שאתם תראו עוד רגע, הוא האחרון שנחתך, לפני שנקבעה השביעייה, ופשוט העדפנו בפנים פוינט גארד אחר, שעושה לא פחות עבור קבוצה טובה בהרבה מהנטס.
המחליפים:
ברנדון ג'נינגס (רכז, מילווקי. 20.5, 3.3, 5.6 אס', 1.7 חט')
הנה, זה הבנאדם שהכנסנו במקום וויליאמס השנה. דובי-דו המלהיב והמגניב, חוטף מעולה שמדורג 20 בליגה בקטגוריית נק'+ריב'+אס', חזר העונה להציג את היכולת הטובה שלו מהחצי הראשון של עונת הרוקי מלפני שנתיים, האחוזים מכל הטווחים השתפרו, הוא מאבד מעט מאוד למרות התדמית, וחשוב לא פחות – מילווקי מנצחת.
רג'ון רונדו (רכז, בוסטון. 15.0, 5.1, 9.4 אס', 1.7 חט')
הימים שהוא היה הסלטיק הרביעי, זה שנשאר מחוץ לאולסטאר, חלפו מזמן. היום הוא השם הראשון מהירוקים ברשימה, ובצדק. אול-ראונדר ברמות שלא רואים הרבה, אחד השומרים, המוסרים והחוטפים הטובים בליגה כולה, האחוזים מהשדה מעולים. בניגוד לבחירה הקודמת, שיש בה גם רצון לרענן את קווי המחשבה, כאן מדובר בבאנקר.
אנדרה איגודאלה (פילדלפיה, גארד-פורוורד, 13.1, 6.7, 5.0 אס', 1.9 חט')
אחרי שלא הכנסנו אף אחד מאינדיאנה, לא יכולנו להשאיר גם את פילי בלי נציג. ולא, לו וויליאמס, שמוביל אותה בנקודות למרות ש-7 שחקנים בקבוצה מקבלים יותר דקות ממנו, הוא לא אולסטאר. הוא תופעה. 2.0 AI, עם זאת, הוא השחקן הכי חשוב, המנהיג ולדעתנו גם השחקן הכי טוב בקבוצה של דאג קולינס. הגיע הזמן להופעה ראשונה.
פול פירס (פורוורד, בוסטון. 17.8, 5.4, 5.5 אס')
נאמר כבר עכשיו – הסלטיק השני כאן, אבל גם האחרון. היכולת העצומה של אלן מהשלוש כבר לא מספיקה כדי להיכנס למשחק הזה, למרות שמדובר בשחקן עם רזומה אולסטאר מעולה. וגארנט כבר לא בדיון למשחק הזה. הזמנים משתנים. אבל פירס, נדמה לפעמים, לא יודע על זה.
ג'וש סמית' (פורוורד, אטלנטה. 15.2, 8.9, 3.1 אס', 1.3 חט', 1.9 חס')
אפילו יותר מאיגודאלה – ג'יי-סמות' כבר היה צריך להיות במשחק הזה פעם אחת לפחות. והעונה, כשהורפורד פצוע וג'ונסון פחות טוב מבעבר, אבל הקבוצה עדיין מנצחת, אין הזדמנות טובה יותר. סומכים עליו שיריב עם איגודאלה על משבצת "אסיר התודה שיתגמל אותנו בכמה דאנקים אדירים למרות שזה משחק לא חשוב".
אמארה סטודמאייר (פורוורד, ניקס, 18.4, 8.2, 1.2 חט')
מה שמלו עושה לו. זה לא יפה. עד שהסקורר מבולטימור הגיע, אמארה חווה את התקופה הטובה בחיים שלו. ניו יורק הייתה שלו, בישראל העריצו, הסטטיסטיקות חזרו לגבהים של פעם, והקבוצה הייתה שמחה. לא עוד. מקווים שבאולסטאר תחזור קצת חדוות המשחק.
כריס בוש (פורוורד, מיאמי. 20.4, 7.8, 2.1 אס')
בעוד ווייד ולברון עדיין לומדים לשחק אחד ליד השני, ולעתים נראים טוב יותר דווקא כשהכוכב האחר לא על הפרקט, בוש כבר מרגיש בנוח בתפקיד שלו – ופורח בו. הוא הוכיח שהוא מסוגל לשים את האגו בצד עם נבחרת ארה"ב, וכאן הוא עושה זאת שוב. זה מתבטא בדקות שהקבוצה משחקת בשבילו, זה הגיע לשיאו בניצחון על ההוקס בלי ווייד ובלי לברון (אבל עם הווינר האדיר מריו צ'אלמרס), וזה מתבטא במספרים. בוש ביצע שינוי תדמיתי לא פשוט מהימים בהם הוא וטי.ג'יי פורד עשו ככל העולה על רוחם תחת סאם מיצ'ל בטורונטו. יזכה לבחירה שביעית לאולסטאר, ולאחת המוצדקות שבהן.