"הרגשתי כמו כוכב שעלה, ונפל למטה. נולדתי מחדש"

דימה קרויטר חזר לחייך. אחרי ארבע שנים וחצי של פציעה טורדנית בשריר הירך האחורי, הקופץ לגובה בן ה-22 ומי שכונה "ילד הפלא של האתלטיקה הישראלית" חוזר למרכז הבמה. קרויטר נמצא בעיצומו של קיץ חלומי. תוך חודש השיג מדלית כסף באליפות אירופה עד גיל 23 לאחר שעבר 2.24 מטרים, המשיך עם קביעת הקריטריון לאליפות העולם, שנערכת בימים אלה, אחרי שקפץ 2.28 מטרים, וגולת הכותרת - קביעת הקריטריון למשחקים האולימפיים בריו, כשהוא משפר את שיאו האישי ומעמיד אותו על 2.29 מטרים.

החיוך והאושר על פניו לא מובנים מאליהם. הם מחליפים תקופה של פציעה ודיכאון, תקופה שבה נכשל בגבהים שקפץ בגיל 15. כל אלה הובילו את מי שזכה באליפות העולם לקדטים ב-2009 ושנה לאחר מכן במדליית הזהב באולימפיאדת הנוער בסינגפור, להודיע למאמנו, אנטולי שפרן, שהוא פורש. אלא שאז, בסופו של דבר, בחר לעבור טיפול רפואי בגרמניה, והיום נמצא שוב על דרך המלך.

רגע לפני שהוא מתחרה בבייג'ין ומנסה לסיים את העונה בצורה הכי מתוקה שאפשר עם העפלה לגמר, מספר קרויטר בראיון מיוחד לאתר ערוץ הספורט על התקופה הקשה, התסכול, הפחדים מפציעה חוזרת והחיוך שלא יורד מפניו בחודש האחרון.

"אני מרגיש שנולדתי מחדש בארבע וחצי השנים האחרונות", הבהיר הקופץ לגובה עם פתיחת הראיון. "הרבה שאלו אותי מה ההבדל בין ה-2.28 שקפצתי אז לבין ה-2.29 שקפצתי עכשיו, זה רק סנטימטר אבל יש הבדל ענק. כשקפצתי את ה-2.28 לא הרגשתי שזה מגיע לי, לא הרגשתי מה עשינו נכון, מה היה מיוחד בעבודה שלנו, ועכשיו עשינו הרבה שיעורי בית, הרבה שינויים טכניים, הרבה שינויים באימון. עכשיו אני יודע את המקומות החלשים שלי, מה אני צריך לחזק. ה-2.29 זה לא מקרה, זה לא סתם".

מה למדת בכל התקופה הקשה של הפציעה?
"התקופה של הפציעה לימדה אותי המון דברים, המון. אני מרגיש, זה ישמע קצת מוזר אבל כאילו אני בן שלושים מבחינת הקריירה שלי, בארבע שנים וחצי צברתי ניסיון מכופל ומשולש. כשאתה קופץ גבוה והכל מצליח לך אין גירויים שיאלצו אותך להשתפר וכשאתה פצוע אתה מתחיל לחפש, להתעניין, למצוא מידע, למה, איך וכמה. אני היום בן 22 ויודע טוב את הגבולות שלי, אני יודע מה אני אמור לא לעשות, איפה לא להגזים, איפה להוריד עומס, זה מידע מאוד חשוב וזה ישמש אותי עד סוף הקריירה".

יש בך תחושת תסכול על כל השנים של הפציעה נוכח התוצאות שאתה משיג היום?
"אני לא מתחרט על מה שקרה. אני רק מתחרט על דבר אחד - שאנשים שהכירו אותי ועקבו אחריי פתאום אמרו 'איפה דימה?', 'מה קרה לדימה?', 'לא מתאמן טוב, 'פרש', וזה לא היה ככה, התאמנתי קשה. ניסיתי לפתור את הבעיה בכל הדרכים האפשריות וזה לא יצא, עד שפגשתי את הרופא שיעזור לי".

אילו תגובות אתה מקבל בתקופה האחרונה?
"אנשים שכבר קברו אותי ושכחו שאני בכלל קיים פתאום התחילו לשלוח לי סמסים, ברכות, וזה מאכזב. מאוד מאכזב. המילים האלה נכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהאוזן השנייה כי אני יודע איזה אנשים היו איתי בתקופה הקשה ומעריך את זה פי עשר. חזרתי למקום שתמיד רציתי להיות בו, שיש ממך ציפיות, שאנשים בונים עליך, אנשים רואים בך משהו מיוחד וזה התמיכה שאני אוהב. לא התמיכה שאני מסכן, שאני פצוע, שאני לא יכול, אלא להיפך הנה יש פה בחור שאנחנו בונים עליו. אני מת על ציפיות, אבל כשזה בא בציר הזמן הנכון".

אבל הציפיות ממך לא הגיעו סתם. זכית באליפות העולם לקדטים, לאחר מכן במדליית הזהב באולימפיאדת הנוער בסינגפור.
"נכון אבל חשוב לי שלא ירחמו עליי והרגשתי שמתחילים לרחם עליי, ראיתי את המבטים של אנשים. עכשיו מסתכלים עליי כספורטאי, כספורטאי אולימפי אפילו".

אני רוצה להחזיר אותך לאותה תקופה של הפציעה. מה היה עובר לך בראש כל בוקר?
"הייתה לי הרגשה שאני לוזר. אלוהים נתן לי כישרון שאני לא יודע מה לעשות איתו, שאני לא מצליח להביא אותו לידי ביטוי אז מה הסיכוי שאם אבחר במקצוע אחר אצליח בו? אם פה היו לי את כל התנאים, כל הכישורים. זה הרג אותי שאני לא יכול להראות את מה שאני יכול, את מה שיש לי. הרגשתי כמו כוכב שעלה מהר מדי ו..נפל למטה".

יש לך איזה מקרה שאתה זוכר במיוחד מאותה תקופה?
"השנה, כשהתחלתי קצת לחזור לכושר הגיעו שני חבר'ה צעירים - בני 11, 12 - לאימון שלי. אחד מהם ישב והסתכל איך אני קופץ. החבר שלו בא אליו ואמר לו 'בוא נלך', הוא אמר לו 'רגע, אני רוצה להסתכל איך דימה קופץ', אז הוא עשה לו 'עזוב, הוא כבר לא ברמה שהוא היה פעם, הוא כבר לא משהו מיוחד, בוא נלך' וזהו. שניהם קמו והלכו".

ומה הרגשת באותו הרגע?
"שאיבדתי ארבע שנים יפות לצערי, אבל בזכות מה שקרה אפצה בשנים הבאות. אחרי שעברתי את הטיפול עדיין הייתי בא לפני השינה לחדר של אמא והייתי אומר לה 'אני כל הזמן מפחד, אני כל הזמן מפחד שזה יחזור', שאתחיל לקפוץ ושכל הסיפור יחזור מהתחלה. יש לי פחדים ולקח לי הרבה זמן בסופו של דבר להתרפא פה, בראש. היום הפחדים נעלמו, היום אני יודע שאני יכול להיכנס בכל הכח לקפיצה"

למרות שאתה במקום אחר בקריירה, כל פינה בחדר מזכירה את התקופה של הפציעה. ניקח לדוגמה את החולצה הקרועה שיש לך שם.
"קרעתי את החולצה באימון, זה היה בערך חודש לפני שקיבלתי את הטיפול שעזר לי בגרמניה וזה היה כבר השיא של הדיכאון, השיא של העצבים. כבר לא יכולתי, קרעתי את החולצה, זרקתי אותה בצד והלכתי הביתה. אחרי חצי שנה שקיבלתי את הטיפול, הרגשתי שאני חוזר לעצמי והחלטתי לקחת את החולצה ולשמור אותה כדי שהיא תזכיר לי כל יום שהייתי קרוב מאוד להישבר, מאוד מאוד, והצלחתי לחזור לעצמי והיום יש לי קריטריון לריו".

נתמכת הרבה באנטולי, אמא שלך וזוגתך לחיים במהלך הפציעה.
"כל עוד האנשים היקרים לך תומכים בך אין דבר שיכול לעצור אותך. אני עוד מאוד מאוד רחוק לפצות אותם על כל מה שהם עושים בשבילי. אני צריך עוד הרבה שנים טובות לקפוץ גבוה".

מה יהיה הפיצוי הראוי מבחינתך?
"כולם מכירים את הסיפור עם אח שלי (אחיו הגדול של דימה נפטר ב-2011 אחרי מחלה, ש.א.). הדבר היחיד שייתן לי הרגשה שהצלחתי לעשות הישג מיוחד זה רק מדליה אולימפית. יכול להיות שלא אביא מדליה אולימפית ואסתפק באיזושהי מדליה קטנה, אבל אף פעם לא אהיה מסופק מזה לצערי. רק מדליה אולימפית יכולה לספק אותי כי זה מה שאח שלי רצה, שאהיה על הפודיום באולימפיאדה. כל דבר מתחת לזה לא יהיה אפילו קרוב לסיפוק".

מדליה באליפות אירופה או מדליה באליפות עולם לא נחשבת?
"לא, זה לא מספיק, זה רק פותח את התיאבון לדעתי".

אחרי הזכייה באליפות העולם לקדטים ובאולימפיאדת הנוער הודבקה לך התווית של "ילד הפלא של האתלטיקה הישראלית". עד כמה היא הכבידה עליך?
"אני חולה על התווית הזו, הלוואי שגם בגיל 30 יקראו לי כך. אני מאמין שעוד לא נפרדתי מהתווית הזאת, אני מאמין שאני אותו ילד פלא שהיה רק הרבה יותר משופר. הלוואי שזה ילווה אותי כל החיים, שגם ביום הפרישה שלי, שאני מקווה שיהיה כמה שיותר רחוק, יהיה כתוב 'דימה קרויטר ילד הפלא של האתלטיקה הישראלית'".

באליפות העולם יש כאלה שמדברים על כך שאתה יכול להעפיל לגמר
"לפי השיא שלי זה ריאלי, אבל אני לא יכול להתחייב שאשחזר את השיא. אשתדל לעשות את זה, הלוואי, להיכנס ל-12 הכי טובים בעולם אחרי שנה של פציעה זה תוספת גדולה לקאמבק של השנה. אבל גם אם לא, לא קרה שום דבר קריטי, יש לי כבר כרטיס לריו, שנה לפני אני יכול להתכונן בשקט".

עד כמה בוער בך לעלות לגמר או שאחרי שהשגת את הקריטריון לריו אתה יותר רגוע?
"הייתי באליפות העולם ב-2011 אמרתי אז שאני עולה לגמר ויכול להיכנס לחמישייה, בסוף קפצתי רק 2.16. הייתי גם באליפות אירופה באולמות לבוגרים, קפצתי רק גובה התחלתי. דווקא עכשיו שאני בא משוחרר לגמרי, אני מקווה שהקלף הזה ישחק לטובתי. אבוא משוחרר לעומת ספורטאים אחרים, שתוכלי לראות על הפנים שלהם שיהיו לחוצים ומתוחים, ותסתכלי עליי ותראי בן אדם משוחרר, שכל השרירים שלו משוחררים וזה אמור לעבוד".