אם מסתובב בעולם מישהו שחושב שלרומן אברמוביץ' עדיין יש סיכוי להציל את הפרוייקט שלו בצ'לסי, חפשו אותו, שבו איתו לשיחה, ותקשיבו למה שיש לו להגיד על החיים, על העולם – כי הוא בטוח מסתכל עליו דרך משקפיים ורודים וזו זווית שיהיה נחמד לספוג ממנה קצת. זה לא שאין סיכוי, זה רק שהוא קטן. מאוד.
חשוב להבין – המצב של צ'לסי חמור, ועל רומן – למרות (ואולי בגלל) שהוציא כמיליארד ליש"ט על התחביב הזה מאז השתלט על המועדון ב-2003 ושהספיק להעסיק כבר שמונה מנג'רים שונים – נופלת האשמה הגדולה. כדי לקלוט עד כמה חמור המצב של צ'לסי צריך לחזור שבע שנים לאחור, לימים בהם פיטר קניון נכנס לתפקיד היו"ר במועדון כמינוי הבכיר הראשון של אברמוביץ'. בזמן שז'וזה מוריניו נהנה מפנקס צ'קים פתוח ורכש מכל הבא ליד, קניון, בחכמה, כבר דיבר על הצורך של צ'לסי לטפח את המותג, להגדיל את קהל האוהדים ולייצר הכנסות שיצדיקו את ההוצאות. קניון חזר אז שוב ושוב על אותה מנטרה – תוך עשר שנים צ'לסי כבר תייצר לעצמה מספיק הכנסות כדי שלא תצטרך את הכסף שאברמוביץ' מביא מהבית.
עשר שנים עוד מעט יחלפו וצ'לסי עדיין רחוקה מהיעד, אבל הבעיה שלה חמורה במיוחד כי צ'לסי לא צריכה להכניס מה שהיא מוציאה רק כדי לא להיות תלויה בגחמות של אברמוביץ', היא חייבת לעשות את זה כדי שתוכל להמשיך להתמודד באירופה. קוראים לזה הפייר פליי הפיננסי, ו-2015 – השנה שקניון שם כיעד הרבה לפני שהחוקים האלה נהגו – היא שנה קריטית בתקנות החדשות של נשיא אופ"א מישל פלאטיני. היום אנחנו יודעים שלצ'לסי לא תהיה כל כך ברירה אלא להצדיק את עצמה כלכלית עד 2015.
ב-2013/14 אופ"א תבחן לראשונה את ספרי החשבונות של המועדונים באירופה, ומה שהיא תרצה לראות הוא הפסד כולל של עד 45 מליון יורו לתקופה של של השנתיים האחרונות. סכום שאפילו יצרנית הפסדי-עתק כמו צ'לסי תוכל לעמוד בו. אלא שב-2015, השנה שלפי חזון קניון צ'לסי כבר תהיה אמורה להחזיק את עצמה כלכלית, אופ"א כבר תרצה לראות הפסד כולל של עד 45 מליון יורו לתקופה של שלוש שנים – 2012-2015. ובזה לצ'לסי כבר יהיה יותר קשה לעמוד. ורומן הוא האיש שאשם בזה.
בעונת 2010/11 – השנה האחרונה בספרים שאופ"א לא תיגע בה - צ'לסי רשמה הפסד של 67.7 מליון פאונד. היא הפסידה סכום דומה גם ב-2009/10. וזה רע במיוחד לא רק כי אלה סכומים גדולים מדי עבור תקנות הפייר פליי הפיננסי, אלא כי היא הולכת אחורה. השנתיים האלה הגיעו אחרי שצ'לסי הקפידה מאז 2004/5 ועד 2008/9 לצמצם בכל שנה את ההפסדים שלה – החל מכ-140 עד לכ-45 מליון פאונד בשנה. ואם מישהו מחפש הסבר לכך שההפסדים הלכו ונערמו שוב בדיוק בשנים האלה, שיציץ בהיסטוריית המנג'רים של צ'לסי: בין יוני 2004 לספטמבר 2007 צ'לסי העסיקה את מוריניו ל-185 משחקים. מאז? 4 מ-5 המנג'רים שעמדו על הקווים של הכחולים (לא כולל רוברטו די מתיאו) לא הגיעו לשליש מזה.
והקשר בין חוסר היציבות בעמדת המנג'ר לבין העובדה שהפסדי צ'לסי הלכו וגדלו ברור וחד, וממש לא מקרי. ראשית, כל פיטורי מנג'ר אחד והחתמת מנג'ר אחר כרוכים בתשלום פיצויי-ענק לקודם ובהענקת חוזה עתק לבחור החדש. ומה, לא נפנק את המנג'ר עם כמה החתמות יפות-יפות, של שחקנים שהוא ממש רוצה? נפנק. צ'לסי, רק כדי להבין את גודל הטירוף, הוציאה בארבע השנים האחרונות 64 מליון פאונד על החלפת מאמנים בלבד!
ואם יוצאים לרגע מספרי החשבונות ומסתכלים על מה שקורה בחדרים ועל המדשאות היפות בקובהאם, זה לא שהתמונה נראית כרגע טוב בהרבה. הסגל כולל כמות ענקית של שחקנים מבוגרים, שכבר אחרי השיא. אמנם בהתקפה המצב לא רע, כשמלבד דידייה דרוגבה בן ה-34 היתר – טורס, קאלו וסטארידג' – בני 28, 26 ו-22 בהתאמה. אבל 4 מ-8 הקשרים הבכירים הם בני 29-33 והגיל הממוצע של כל השמינייה בקישור הוא 28 וקצת. בנוסף, 3 מ-7 שחקני ההגנה הבכירים שלה הם בני 31-33, וזה לא כולל את ז'וזה בוסינגווה, שיחגוג 30 בקיץ. מבין האחרים רק אחד, דויד לואיז, בן פחות מ-26, והגיל הממוצע של השבעה הוא 29.
זו קבוצה זקנה, ועל החסרונות של זה עמדנו כולנו כבר כמה פעמים בהקשר של צ'לסי לאחרונה, בייחוד בכל הנוגע לכוח של שחקנים בחדר ההלבשה ובתקשורת מול מנג'רים, וגם במה שקשור לקליקות ולמחנאות (שכולם בצ'לסי מכחישים את קיומה). ואם זה לא מספיק, הרי שהמשמעות של כוכבים מבוגרים היא שאתה לא תקוע רק עם האגו הגדול ועם היכולת המדרדרת, אלא גם עם משכורות גבוהות.
צ'לסי, למרות שלא תמצאו יותר מדי אנשים שיגידו שעל הנייר שהסגל שלה עדיף על זה של 18 קבוצות בפרמיירליג, משלמת יותר משכורות מכל קבוצה שאיננה מנצ'סטר סיטי. ההוצאה האסטרונומית על שכר הגיעה ב-2011 ל-168 מליון פאונד!
ובזמן שההוצאות גדלות, צ'לסי אמנם מצליחה להגדיל גם את ההכנסות ורשמה שיא בתחום עם כ-220 מליו פאונד הכנסות בשנה האחרונה שנבדקה (עלייה של 8% בהשוואה לשנה קודם כן), בעיקר הודות לכסף שנכנס מליגת האלופות – כשהמקום שלה בצ'מפיונס בשנה הבאה בספק, קשה לראות איך היא מצליחה להקטין את סעיף ההפסדים עם חילופי המאמנים התכופים בהם, שוב, יש אשם אחד. בלי הבלאגן הזה, אגב, כבר נבדק והוכח שהקבוצה יכולה לעמוד בתקנות ולהציג הפסדים סבירים של 7 מיליון פאונד אבל כל עוד אברמוביץ' מנהל את ההצגה כפי שעשה עד היום, הבלאגן ימשיך לחגוג.
אבל עדיין, אני בטוח שאם תחפשו מספיק חזק, תוכלו למצוא אנשים שמסוגלים להישאר אופטימיים לגבי עתידה של צ'לסי והיכולת שלה להתמודד ברמות הגבוהות גם בעידן הפייר פליי הפיננסי. אנשים שמאמינים שצ'לסי תייצר מספיק הכנסות ותקטין מספיק את ההוצאות כדי שתוכל להמשיך להשתתף במפעלים האירופאיים, ועדיין תצליח לא רק למשוך שחקנים מספיק איכותיים אלא גם לשכנע את אברמוביץ' עצמו שכדאי לו להישאר ולא לזרוק את כל העסק לפח.
האנשים האלה יסתכלו על לא מעט כשרונות צעירים או צעירים-יחסית שנמצאים בקבוצה. על אנשים כמו רומאו, סטארידג', מאטה ולוקאקו – שיצעידו את הקבוצה קדימה. הם יקוו שכמה מהמושאלים הצעירים יחזרו למועדון ויגדלו להיות כדורגלנים איכותיים. ששחקנים כמו דויד לואיז, רמירז וטורס יתנו להם שנים טובות. הם יקוו אולי שהגווארדיה הוותיקה בראשות המשולש טרי-למפארד-דרוגבה תישאר במועדון במשכורות נמוכות יותר ותתרום מניסיונה ובגרותה.
והם יהיו חייבים לקוות שהמנג'ר הנוכחי יישאר, כי זה יחסוך בהוצאות – על פיצויים, על חוזה למנג'ר חדש, ועל מסע רכש חדש. והם יקוו שהוא יוציא מהקבוצה את המיטב כבר השנה – אם בסיום במקום הרביעי בליגה או בזכייה בליגת האלופות. או בשניהם. אם כבר אופטימי, אז עד הסוף. אבל מעל לכל, הם יצטרכו לקוות שמישהו מספיק אופטימי יצליח להדביק בהרגשה הזו גם את אברמוביץ', שבשנים שלו בצ'לסי הוכיח בינתיים עקרון אחד מרכזי: בלי משקפיים וורודים, קשה להסתכל קדימה בראש מורם. וקשה להישאר עם אותו מנג'ר יותר מעונה אחת.