ההחלטה של סר אלכס פרגוסון לתלות את השרביט היא אולי דרמטית ומפתיעה – בעיקר בכך שלא היה לה שום רמז עד הדקה ה-90 – אבל היא גם החלטה נבונה ומושכלת ולכן נכונה. מכיוון שלוח ההישגים של פרגי הוא חסר תקדים ובלתי נתפס, אפשר לומר שבכל עת שהיא, בה היה המנג'ר מספר 1 בתולדות האי הבריטי (העולם?) מודיע על עזיבה, גם אם זה היה בגיל 80, היינו נותרים עם תחושה של סוף עידן ותהייה מה צופן העתיד באולד טראפורד בלי העילוי הסקוטי.
אבל היתרון המוחשי של הטיימינג הנוכחי מצוי בצומת: אחרי אליפות שיא מספר 20 של המועדון ו-13 של המנג'ר, אחרי עוד עונה ענקית, בזמן שהשם פרגוסון עדיין נישא בפי כל בהדרת קדושה ופרישה מתקבלת בהלם, צער וספק. מי יערוב לאביר על הסוס האדום שעוד עונה או שתיים או יותר לא יכפו עליו להרים ידיים, לצעוד אל השקיעה בדכדוך קל, לסיים עם טעם פחות מתוק, לאפשר לסוף להכתים קמעה את ההתחלה, האמצע וטרום הפינאלה הפנומנליים.
בסופו של יום ותהליך, ריענון הוא תמיד מהלך ראוי ורצוי ולבסוף הופך אף מתבקש. זה אולי עוד לא ממש הרגע האולטימטיבי לפרידה מהסר, אבל יכול להיות שהתיזמון הנוכחי מצויין כי פרגי כבר לא רק עייף ומותש, אלא גם הגיע אל סף מיצוי תכונותיו וכשרונותיו האינסופיים.
גיל לרר, 50, אוהד ותיק ומסור של יונייטד, נסע השבוע לראות את המפגש של השדים באולד טראפורד נגד צ'לסי, וחזר מתוסכל לא מן ההפסד, כי אם מהמנג'ר. "האצטדיון היה מלא מפה לפה, האליפות ביד, ובמקום לכבד את הקהל והמעמד, סר אלכס זלזל. הוא העלה הרכב משני ומבזה, הוא לא ביצע חילופים עד הדקה ה-70 למרות שהקבוצה לא פגעה, הוא הכניס את צ'יצ'אריטו בדקה ה-91. נעלבתי". לרר טוען שאכן הגיע זמנו של פרגוסון לעזוב, גם בגלל שמנהיגותו האדירה כבר לא מספיקה.
"ההתפתחות של הכדורגל באירופה רק מחזקת את ההרגשה שפרגוסון מנהיג אדיר אך טאקטיקן קטן ומיושן. הוא לא התקדם כמו האחרים, והוא גם נשאר יותר מדי ג'נטלמן. הבנתי סופית שטוב יהיה אם ישאיר את הבמה למישהו אחר, כאשר נגד ריאל מדריד הוא לא הגיב למה שהתרחש במגרש. אחרי ההרחקה של נאני הוא עמד על הקווים זועק וזועף על השופטים, במקום להדריך כהלכה את שחקניו, לבצע שינוי מהיר, לשלוט במצב".
לרר ודאי נמצא בעמדת מיעוט בין אוהדי מנצ'סטר יונייטד, ויכול להיות שרבים מהם לא רק יקראו תיגר על תוכן ותוקף דבריו, אלא אף יזעמו עליו ויראו סוג של התעלמות וכפיות טובה בביקורת מעין זו. אבל גם כאן קבור כלב: פרגי עוזב כאשר כמעט כל העולם ואשתו מתחרים בהענקת מחמאות וסופרלטיבים, קדים לו קידה, ועסוקים עדיין – בצדק - בפולחן האלוהות. עם הכסף הגדול באירופה, עם דור המאמנים, צעירים יותר או פחות, המצליחים ונושפים בעורף, ועם המגבלות הפיננסיות שיש ליונייטד לעומת כוחות השוק והנובו-רישים מהמפרץ וכו' - איש לא יכול להבטיח לפרגי וליונייטד גן של שושנים. להפך, עושה רושם שההישארות בטופ והשמירה על המורשת והגחלת הופכות קשות יותר. ולמרות שפרגוסון הוא שועל אתגרים ותיק, הוא גם פנסיונר חיוני שעשה את שלו ויכול לעשות עתה לביתו ולהנאתו כאשר כל התהילה עימו, ואין חשש לעננה שתופיע ותעיב ותכסה את האור והמאור הגדול.
הכתם שכן יכול לדבוק במועדון הכדורגל הפופולרי בתבל הוא של מחליפו. כל הקלישאות על ההימור והקושי בכניסה לנעליים הענקיות של פרגוסון הן מדוייקות ורלבנטיות. ועדיין, אם רוצים באולד טראפורד להמשיך את השושלת, אסור בתכלית האיסור להשאיר את המועדון המפואר בידיים של ז'וזה מוריניו. לפורטוגלי יש אולי קורות חיים מבריקות מספיק בכדי לשכנע במיומנותו המקצועית, אבל בהיותו הדבר הרחוק ביותר מסר אלכס פרגוסון – שעם כל זעפנותו ומלחמותיו הפסיכולוגיות היה ונותר ג'נטלמן בריטי ספורטיבי ומהוגן - חייבים השדים אדומים להתרחק ממנו כמו מאש בשדה קוצים.
זה לא רק האופי של מוריניו. לא רק ההתנשאות, השחצנות, האני ואפסי עוד, וחוסר הכבוד לפיקודיו ולמועדונו, יהיה אשר יהיה. מוריניו הוא בעיני כישלון בריאל מדריד משום שהאגו חסר הרסן שלו הכתים את האתוס של מועדון הפאר הזה בטאקטיקות מלוכלכות, במלחמות גסות ביריבים, שופטים ושחקנים, ובהתבטאויות ונאומים חוצבי להבות שנעו בין שקר לדמגוגיה. זו גם העובדה שסר אלכס הוביל תהליך, ואילו מוריניו הוא איש של מהלך. באתי, ראיתי, ניצחתי, השמצתי, הלכתי. שנה-שנתיים, והופ ליעד הבא.
מנצ'סטר יונייטד נפרדת העונה מבכיר אנשיה בדור האחרון ואולי בכלל. ממי שבמשך הרבה מאוד שנים היה מנצ'סטר יונייטד. סר אלכס עשה אולי הכל על מנת שדייוויד בקהאם ואריק קאנטונה, למשל, לא יהפכו גדולים מן המועדון, אבל הוא עצמו היה – אם רצה אם לאו – בנישה הזו. באולד טראפורד נהוג להתבונן ולהתכונן קדימה, לטווח ארוך. לא לעוד תואר והביתה. לכן מחפשים שם אלכס פרגוסון חדש. לכן זה בשום פנים ואופן לא מוריניו, אבל זה יכול בהחלט להיות כל אחד אחר. נסו לזכור מי ומה היה פרגי, מה ידעו/ידעתם/ידענו עליו כשהוא נחת לפתע בטראפורד קשישא לפני 27 שנים, בגיל 44, ושינה את פני ההיסטוריה.