איזה שבוע מטורף עבר על הפרמייר-ליג. הוא התחיל עם גל השמועות על פרישתו של הסר המיתולוגי, גל שהפך מהר מאוד למציאות ושיחת היום בפי כל עובר ושב שיצא לי לשאול אותו בעניין. אך על הסקוטי המהולל כבר נאמרו כל הסופרלטיבים האפשריים ונשפכו כל כך הרבה מילים, עד שכמעט נשכח לו המפעל העתיק ביותר, הלוא הוא הגביע האנגלי.
לכאורה, היה נראה שסוללת הכוכבים של סיטי, למרות העונה המאכזבת מאוד, תשייט בקלילות לעבר תואר נוסף בארון הגביעים, שלא ידע שהוא קיים עד לפני כמה שנים. גם העונה המסויטת שעוברת על וויגאן הוסיפה להרגשה שהמשחק ישוחק במעמד צד אחד, הסוף ידוע מראש ומנצ'יני יוכל לגנוב דעת על היותו "המנג'ר הטוב בפרמייר-ליג". הרי אותה וויגאן, שיכולה הייתה לשפר את עמדתה בתחתית בצורה משמעותית במשחק הדחוי באמצע השבוע מול סוואנזי, והפסידה משחק בית קריטי לקבוצה שכבר בחוף הים מלפני חודש וחצי, עם הגנה נאיבית וחלוצים פראיירים, לא באמת תוכל להוות פקטור בוומבלי.
אבל ככה זה בכדורגל, וכמו בהרבה מאוד מקרים באנגליה, גם הפעם קיבלנו דרמה ענקית והלאטיקס נתנו משחק נהדר, לא הראו שום סימני נחיתות מול הסיטיזנס העדיפים על הנייר והגישו לכל הפרשנים בממלכה את המנה העיקרית בדמות הכובע המפורסם שעליהם לאכול.
כל כך הרבה סיפורים מרגשים עומדים מאחורי הזכיה הסנסציונית הזאת של המועדון הקטן מצפון מערב אנגליה. הבעלים דייב וולן, שבתור שחקן בלקבורן נפצע ב-1960 בגמר הגביע בצורה קשה, זכה לראות את המועדון שלו זוכה בתואר המשמעותי הראשון בתולדותיו ובעצמו הכריז על רצונו לסגור מעגל ולשנות את הטעם המר שנותר לו מהמפעל לפני 53 שנה. בנוסף, כובש שער הניצחון בן ווטסון בדיוק חזר מפציעה קשה לפני שבוע, (שבר את רגלו ליברפול בסיבוב הראשון) כדי להפוך לגיבור הראשי במשחק.
אך עם כל השמחה של הזכיה בגביע ולאחר האופוריה הגדולה של ההישג המרשים, גם בוויגאן יודעים שהם בצרות גדולות. הסיכויים שיישארו בפרמייר-ליג נמוכים מאוד, ורק ניצחון חוץ בארסנל באמצע השבוע ישאיר להם סיכוי להישארות במחזור האחרון כאשר יארחו את אסטון וילה, ויסדרו סיום דרמטי ביותר בתחתית.
אמנם וויגאן שרדה את הקרבות הללו באופן מסורתי לאורך השנים האחרונות, כך שאצלה באמת אי אפשר לדעת מה מקבלים ביום נתון. אך התחושה היא שהפעם הבור קצת גדול מדי. הבעיה הכי גדולה היא שאם הלאטיקס יחקו את "ההישג" של הפועל רמת גן ויירדו לצ'מפיונשיפ, הם גם יאבדו כמה דמויות מפתח ויתקשו לחזור במהרה לבמה המרכזית.
ראשית, רוברטו מרטינס, המאמן המוערך שצלח את הקרבות נגד הירידה בשלוש השנים האחרונות, ככל הנראה לא יישאר אם הקבוצה תרד, וכבר דובר עליו כמחליף פוטנציאלי לדייויד מויס באברטון. כמובן שבמקרה שוויגאן תעשה את הבלתי ייאמן ותשרוד שוב, יהיה הרבה יותר קל לשכנע את הספרדי להישאר ולהוביל את המועדון גם במסגרת הליגה האירופאית לראשונה בתולדותיו.
שנית, "היהלום הבלתי מלוטש" קאלום מקמנמן, כפי שכינה אותו מאמנו, הוא שחקן מוכשר ביותר והולך להיות מאוד מבוקש בקיץ, בטח אחרי התצוגה הנפלאה בגמר והמבוכה שגרם להגנת סיטי פעם אחר פעם. מדובר בכשרון גדול, וסביר להניח שיירצה להמשיך להתפתח על הבמה המרכזית. חוץ ממנו, גם ג'יימס מקארת'י וג'יימס מקארת'ור המוכשרים ושון מלוני, השחקן הכי חשוב של הקבוצה, מושכים הרבה מאוד עניין באופן טבעי.
עם כל העזיבות האפשריות האלה, הלאטיקס יצטרכו להתמודד בעונה הבאה באירופה עם מפעל חדש, טיסות ועומס משחקים, דבר שיקשה עליהם מאוד על ניסיונות החזרה לפרמייר-ליג. ובצ'מפיונשיפ התובענית, שגם ככה היא ליגה מאוד קשה והעומס בה כה גדול, סיכוייה של וויגאן הקטנה לא נראים משהו.
אף אחד לא נתן לה סיכוי בגמר, אז אני לא הולך לחזור על הטעות הזו. עם כל הספקולציות של העונה הבאה, בינתיים נשארו לנו עוד שבוע וחצי לנוכחית. וויגאן כבר ניצחה באמירויות בעונה שעברה והכדורגל האנגלי מלא בהפתעות, דרמות וכל מה שניתן לבקש בתור אלה שאוהבים את המשחק. אין לי שום דבר נגד ארסנל, אבל אם הלאטיקס ינצחו אותה ביום שלישי, המחזור האחרון בסוף השבוע יהפוך לדרמה מטורפת בשביל הפרמייר-ליג בכלל ועבור וויגאן בפרט. כדאי להיות בעדם לפחות בשביל הדרמה. בניגוד להפועל רמת גן, עוד יש להם סיכוי להישאר.