לא היינו מהמרים על זה: התחזית באנגליה

האמת היא שצ'לסי צריכה לעשות את זה העונה בהליכה. לא סתם היא הפייבוריטית הברורה של סוכנויות ההימורים לזכיה באליפות. איך שלא מסתכלים על זה, אפשר לדמיין בקלות את הכתר מונח על ראש הכחולים, ואת צלחת האליפות יוצאת לסיבוב ניצחון בסטמפורד ברידג' במאי הקרוב.

כי מדובר בראש ובראשונה בעונה השנייה (בקדנציה הזו) של ז'וזה מוריניו בלונדון, והמנג'ר הפורטוגלי הרי המציא את סינדרום ההצלחה הפנומנלית הממתינה כמעט תמיד עונה אחת שלמה, ורק אז פורצת את כל ההגנות בסערה סוחפת. כי מוריניו וצ'לסי נפטרו בקיץ משומנים וצלוליטיס – סמואל אטו, דמבה בה, אשלי קול – ואפילו המכירה של דויד לואיז המעולה לפריזאים נחשבה הישג בגלל המחיר (50 מיליון יורו) ובעטיין של כמה דקות כושלות במונדיאל. כמה נזיל הוא השם הטוב בספורט.

כי במקום פרנק למפארד הוותיק והנהדר הגיע ססק פברגאס הרענן יותר והנפלא. ובמקום פטר צ'ך הכביר הובא טיבו קורטואה השגיב. ויחד עם שוער אלופת ספרד, באו עוד שניים מעוטרים ועתירים (בכישרון) מוויסנטה קלדרון – פליפה לואיז ודייגו קוסטה. ואצל דידייה דרוגבה בולט התרגיל, לא הגיל. והסגל החדש נראה חטוב ונוצץ, ואדן הזאר הפנומן רק יתבגר וישתפר. כמו וויליאן ואוסקר ומי לא.

והרי צ'לסי היתה אמורה לקטוף את התואר כבר אשתקד, אבל כמה מעידות מעצבנות נגד נמושות, סיכלו את מאמציה. אז הפעם היא באמת מסוגלת לעשות את התיקון ולכבוש את הפסגה. אבל זה לא יקרה.

האמת היא שאין שום סיבה שמנצ'סטר סיטי לא תמשיך להיות אלופת אנגליה. הרי היא עדיין הקבוצה העשירה והיקרה בפרמיירליג – שווי שחקנים המוערך בכמעט חצי מיליארד ליש"ט, עשרה מיליון יותר מצ'לסי, ו-80 מיליון יותר מארסנל ומנצ'סטר יונייטד.

ומעבר למחיר, סיטי הרי זכתה בתואר בקיץ החולף עם סגל מוצק וכדורגל שקיים פחות מאשר הבטיח, ועדיין היה שווה כתר. אז עכשיו, עם ההתבגרות, הביטחון, ההתחזקות – בעיקר הבלם אלייקים מנגאלה והקשר פרננדו מפורטו – והשארת 95% מהקאדר המנצח על כנו (חסרונם של ג'ק רודוול, גארת' בארי וג'ולאון לסקוט לא ממש יורגש), המסע של הסיטיזנס אל האברסט אמור להיות יותר מוכר ונוח ופחות מפרך.

והרי העיר מנצ'סטר שולטת בליגה ללא עוררין כבר כמעט עשור. ארבעה כתרים רצופים, ושבעה מתוך שמונה האחרונים. ומכיוון שיונייטד לא ממש בעניין, המשך השושלת תלוי בסיטי. אבל זה לא יקרה.

האמת היא שהגיעה זמנה של ארסנל, לא? אם לא עכשיו, אימתי. הנה, התותחנים הותירו סוף סוף את שבע השנים הרזות מאחוריהם, הניפו גביע אנגלי בוומבלי, חזרו בשבוע שעבר לצומת החגיגי ולימדו את האלופה שיעור בפרקי כדורגל יצירתי וכובש, ובהחלט הציגו קייס של מועמדות.

לא זו בלבד: זה כבר הקיץ השני שהמנג'ר הצרפתי קפוץ היד והארנק, שולף פנקסי צ'קים. אלכסיס סאנצ'ז הוא תוספת שתופסת. דבושי הראה לכולם במונדיאל עד כמה הוא מציאה. ואם כבר אמרנו ברזיל 2014 – הרי שארסנל התחדשה גם באחד מהבולטים בשוערי המונדיאל, דויד אוספינה מקולומביה, ובמלך מלכי האנדרדוג המלהיב, ג'ואל קמפבל מקוסטה ריקה. הוסיפו לזאת את מה שיכולה להתגלות כהברקה הגדולה של ונגר – גיוס שאד פורסיית, מומחה הכושר הדקדקן של נבחרת גרמניה, אלופת העולם, והתמונה רק נראית בהירה ואופטימית יותר.

העורף התותחני אמנם פגיע משהו עם עזיבת תומאס ורמאלן. הסופרלטיבים שליוו את רכישת קאלום צ'יימברס בן ה-19 מסאות’המפטון הצביעו על כך שהוא עשוי להיות ההפתעה הנעימה של ארסנל. אבל ה-SET-UP כולו באמירויות נראה טוב, אפילו טוב מאוד, כאשר נזכרים שתיאו וולקוט ישוב בקרוב מפציעה, שמסוט אוזיל מסתובב עם מנוע טורבו בדמות תג אלוף עולם על גבו (כמו גם פר מרטזאקר הלא יציב), וכשרונות על כמו ג'ק ווילשייר, אלכס אוקסלייד צ'מברליין ויאיא סאנוגו ייאלצו להאבק על מקום בהרכב. אבל זה לא יקרה.

נו טוב, אם לא הכחולים האלה והתכולים ההם והאדומים-לבנים הללו, אז האמת היא שזו חייבת להיות הפעם ליברפול. ברור, הרי לאדומים מאנפילד יש הכי מעט לשפר על מנת לקטוף את האליפות. הם בסך הכל סיימו את עונת אשתקד במרחק שתי נקודות מהפסגה –  נקודות שהיו כל כך שלהן אלמלא היכה בהם החד גדיא של צ'לסי (סטיבן ג'רארד מחליק) וקריסטל פאלאס (1:3 לליברפול בדקה ה-78). הם הרי חידשו ימיהם כקדם, החזירו עטרה ליושנה, וכל זה תוך תצוגת משחק דורסת והורסת, גם יפה וגם אופה. ליידי באדרת יעילה ומבדרת.

ליברפול היתה המספר הנוסף של 13/14, הטעם החדש, המדליק והנימוח של עונת אשתקד. תיאורטית, היא נראתה כמי שזקוקה למעט, אם בכלל, ליטושים, כיוונונים ושיפצורים, כדי להיות באותו מקום של קריאת התיגר גם בקמפיין הנוכחי. ולמרות זאת, היא שקטה על שמרי הקאמבק של אתמול. 100 מיליון פאונד נשלפו וחמישה שחקנים חדשים בעלי שם ובעלי פוטנציאל הגיעו אליה בפגרה, בראשם הבלם דיאן לוברן, הקשרים אדם ללאנה ואמרה צ'אן, והקשר-קיצוני-חלוץ לזאר מרקוביץ'. נשמע נכון וטוב.

אבל על מנת לעשות את כל הרנסנס הנכון הזה, השתמשה ליברפול במזומנים שהיא קיבלה על מכירת אחד, לואיס סוארס. וזה המקום שבו לא רק הוא, אלא גם המציאות נושכת. ליברפול צריכה להחליף לא סתם אבן ספיר, כי אם את KOH-I-NOOR , קו-אי-נור, היהלום היקר בתבל (הנמצא אגב ב-TOWER OF LONDON).היא צריכה למצוא פתרון לתפוקה של 31 שערי ליגה, 21 בישולים, ועוד חופן סעיפים קריטיים של תרומה ותועלת שאינם מדידים במספרים.

עם כל הכבוד לאבולוציה, לדניאל סטארידג' וראחים סטרלינג המצוינים, מציאת הנוסחה ועשיית הסוויץ' ההולם במכה אחת, בקיץ אחד, היא משימה בלתי אפשרית. ליברפול עם סוארס היתה נושמת ונושפת שוב חזק כל הדרך לישורת האחרונה. בלעדיו זה לא יקרה.

האמת היא שמנצ'סטר יונייטד יכולה להיחשב, במקרה הטוב, לקבוצה המעניינת ביותר בליגה האנגלית. הרי היא ירדה אשתקד מנכסיה הענקיים, סיימה שביעית, לא תופיע באירופה, ועוברת תקופת ביניים ומבחן. אבל שום דבר לא ימנע ממנה להיות מנצ'סטר יונייטד: הקבוצה הפופולרית בגלובוס, זו שמסתכלת גם לריאל מדריד ולברצלונה בלבן וסגול שבעיניים, ומזכירה להן מי הייתה שם לפניהן ותהיה גם אחריהן, בכל מיקום ומזג אוויר.

אבל יונייטד תהיה גם סופר-מרתקת, בגלל חילופי השילטון בין דייויד מויס ללואיס ואן חאל. לרגע ניסו באולד טראפורד למנות ג'נטלמן בריטי חסר ניסיון בטופ, ומייד חזרו למקורות: דיקטטור עם קבלות צמרת. שני חודשי העבודה הראשונים של ההולנדי מצביעים על שיפור ותקווה, אך עדיין מהווים אינדיקציה לקרש הקפיצה שעליו אמורה קבוצתו לזנק אם ביכולתה לתת פייט אמיתי כבר בעונת הבכורה שלו.

ואן חאל עוד לא סיים את מלאכת ההרכבה. בשעת כתיבת שורות אלו, עוד רבות הספקולציות מההחתמות הרשמיות. אנחל די מאריה, ארתורו וידאל, מאטס הומלס ופלקאו עדיין מועמדים נוכחים-נעדרים. גם אם הם לא יגיעו, הצפי הוא שההולנדי הלא מחפף ימצא בזמן פתרון למועקת מרכז ההגנה (ביי ביי נמניה וידיץ' וריו פרדיננד), ולא ישים את כל כספי הרכש שלו רק על אנדר הררה בקישור. ואן חאל ידוע כמי שמתחבר הכי טוב לצעירים וכוכבים בהתפתחות. הם שפוטים שלו. עם הוותיקים קשה לו יותר, למרות שעם ווסלי סניידר ואריין רובן הוא הוכיח לאחרונה שלמד להתגמש ולהעדיף הרמוניה על משמעת מתנשאת. ובכל זאת, ככל שיהיה באולד טראפורד פחות אגו וראשים מהלכים בשמי התהילה, ויותר כדורגלנים "של ואן חאל", כך ייטב הסיכוי של יונייטד לפרוח כבר מתחילת הפרק.

ואולם, בשקלול המצב, ההתאקלמות, הסגל וההסתגלות, מנצ'סטר יונייטד אמורה להשתנות לטובה, אבל השדרוג שלה צריך להיות לא זינוק אימתני כי אם התקדמות הדרגתית מתהום הנשייה של העונה שעברה למאבק על מקום בליגת האלופות ותו לא. אבל גם זה לא יקרה.

כי הנה מה שכן יקרה:

1. מנצ'סטר יונייטד

2. צ'לסי

3. ארסנל

4. מנצ'סטר סיטי

5. ליברפול

6. אברטון

7. טוטנהאם

8. סנדרלנד

9. קריסטל פאלאס

10. ניוקאסל

11. סאות’המפטון

12. סטוק סיטי

13. ווסטהאם

14. סוואנזי

15. אסטון וילה

16. ווסט ברומיץ'

17. האל סיטי

18. לסטר סיטי

19. ק.פ.ר

20. ברנלי

גביע אנגלי: צ'לסי

גביע הליגה: אברטון

כדורגלן העונה: וויין רוני

פלופ העונה: דייגו קוסטה (יחסית לציפיות ולמחיר, 40 מיליון יורו)

תגלית העונה: קאלום צ'יימברס (ארסנל)

המפוטר הראשון: תחרות קשה בין אלן פארדיו (ניוקאסל), הארי רדנאפ (ק.פ.ר), פול למברט (אסטון וילה), גארי מונק (סוואנזי) ואלן אירוויין (ווסט ברומיץ').