אם היו אומרים לאוהדי לסטר בתחילת העונה ששני מחזורים לסיום הם יבטיחו הישארות, הם היו חותמים על זה בלי לחשוב פעמיים. האליפות הזו היא סיפור אגדה. חתיכת סרט שהתסריט שלו היה נראה מופרך גם עבור הוליווד. תסריט שבמרכזו עומד אנטי-גיבור בשם קלאודיו ראניירי והדמויות לצידו הם שחקנים יחסית אלמוניים, חלקם אפילו ניצבים בעבר בהפקות אפורות, שחקנים סוג ב', שקיבלו הזדמנות לפריצה הגדולה בקריירה שלהם. תפקיד חלומות תחת שרביט של גאון. ארבעה מהם נכנסו עם חליפות מחויטות לפני שבועיים לטקס בחירת קבוצת השנה באנגליה של אגודת השחקנים. ודי ברור מי יהיה גם מאמן השנה באי הבריטי. האוסקר של הכדורגל האנגלי שייך לאיש אחד – אותו קלאודיו ראניירי.
מוקדם יותר השנה לאונרדו דיקפריו זכה סוף-סוף באוסקר על תפקיד של הישרדות מטורפת נגד כל הסיכויים. מאבקי הישרדות היו גם דבר די מוכר ללסטר בעונה שעברה, כשהם נלחמו על חייהם בליגה ובאופן הרואי ניצחו 7 מתוך 9 המשחקים האחרונים ונשארו בליגה. ואז הגיע ראניירי, שלא זכה מעולם באליפות או קצר פירות על העבודה הקשה ובניית קבוצות מדהימות בעבר. כנראה שזו השנה של הלוזרים. דיקפריו היה הלאונרדו של סוף עונת הפרסים של הוליווד. אוז'ואה הוא הלאונרדו של ראניירי בעונה הנוכחית. הוא ושורה של שחקנים סופר-מוכשרים, שספק כמה אוהדי כדורגל ממוצעים הכירו לפני שנה.
לא היה סיפור כזה גדול באירופה, לפחות מבחינתי, מאז האליפות המפתיעה של קייזרסלאוטרן ב-1998, מיד אחרי שעלתה ליגה. אבל הילת האליפות של לסטר עצומה יותר. הרבה בגלל שלאוטרן זכתה בעבר באליפויות ותארים. לעומת זאת התואר הכי גדול בהיסטוריה של לסטר היה לזכות שלוש פעמים בגביע הליגה השולי. לא משהו שאוהדי כדורגל זוכרים. לא כמו שנזכור את האליפות הנוכחית ונספר עליה לילדים או הנכדים שלנו, שנים מהיום וגם בהווה.
אנטי-גיבור, הכי גיבור (getty)
מאחרז. עוד סיפור אגדה (getty)
ראניירי החל לבנות את הסגל כשלאף אחד אין מושג שהשלם יכול לעלות כל כך על סך חלקיו. הוא בנה את הקו האחורי עם המגן האוסטרי כריסטיאן פוקס שהגיע ללא תמורה משאלקה. הביא את הבלם האפור רוברט הות' מסטוק, שיחד עם הקפטן ווס מורגן הפכו לבאנקרים בהגנה. שתי רכישות משמעותיות של קליעה למטרה היו שינז'י אוקזאקי ונ'גולו קאנטה. שניים שגורמים לך להתאהב בהם בתור צופה כדורגל; היפני הוא שחקן שאתה תמיד רוצה בקבוצה שלך, עם עבודה שחורה ותנועה בלתי-פוסקת ויעילה בשביל אחרים, קאנטה שחקן שדשדש עם קבוצה כמו קאן באמצע הטבלה ועכשיו הגיע לנבחרת צרפת ומסומן כאחד הכשרונות שצריך לשים אליהם לב ביורו הקרוב, יחד עם הצעירים האדירים האחרים בסגל הצרפתי מפוצץ הכישרון.
בנוסף ראניירי הפך את ג'יימי ורדי וריאד מאחרז למכונות שערים, גרם לשחקן כמו דני דרינקווטר שגדל ביונייטד להראות שהוא שחקן מרכז שדה ראוי שמסתכל על השדים האדומים מלמעלה, ואפשר להוסיף גם את השיפור והיעילות של שחקנים כמו אוז'ואה, דני סימפסון ואחרים. גם קספר שמייכל היה זוכה בקלות בתואר שוער העונה אם לא היה את דה-חאה בסביבה. שניהם היו גדולים, אבל הדני פשוט הראה העונה עד כמה קשר הדם בשם המשפחה הולם אותו. מדהים.
ראניירי מזכיר בלסטר את מה שהוא עשה לוולנסיה של סוף שנות התשעים. הקבוצה ההיא של מנדייטה, קלאודיו לופז, קניזארס והשאר. חדוות המשחק, הכדורגל היפה למראה והוצאת המקסימום מכל שחקן בכל תפקיד על המגרש. אז, בסוף 1999, ראניירי הוביל את ולנסיה לתואר ראשון מזה 20 שנה (גביע ספרדי) ונתן לה מקום בצ'מפיונס . הוא עזב מיד אחר כך, אחרי שהפך שחקנים לכוכבים ובנה את הסגל והבסיס לקבוצה המלהיבה שבתחילת שנות ה-2000 תגיע לשני גמרי צ'מפיונס ברציפות ואז תזכה גם באליפות ראשונה מזה שלושים שנה.
צמד בכותרות (getty)
אחרי כל השנים והקבוצות שאימן ובנה, הוא הגיע לקטוף את התואר הכי חשוב בממלכה ולא רק לייצר את הסינדרלה שתגיע לנשף בלעדיו. בפעם הראשונה הוא הגיע איתה יחד והשלים סיפור אגדה מהסרטים. אליפות ראשונה, גם שלו בתור מאמן וגם ללסטר. דווקא פה, במקום שאף אחד לא ציפה. המקום בו פנטזיה הופכת למציאות. מקום בו נכתבים סיפורים ותסריטים של פעם בחיים.
אין לי מושג איך יראה סרט ההמשך להישג העצום ולא נתפס הזה, אבל לא משנה מה העתיד יכתיב, ראניירי ולסטר הזכירו לנו למה אנחנו כ"כ אוהבים כדורגל ואנטי-גיבורים. הם גרמו לנו להתרגש מהמשחק ולהאמין בבלתי אפשרי. בנוסף הם גם נתנו לנו סיפור לעשרות שנים ושאלה שעוד תיכתב בדפי ההיסטוריה - "אז איפה הייתם כשלסטר זכתה באליפות?".