כיאה לאחד המאמנים הכי ססגוניים שידע הכדורגל המודרני, הקריירה של ז'וזה מוריניו רצופה בתמונות בלתי נשכחות. הגליץ' לתוך הדבוקה הצוהלת של שחקני פורטו שעברו את מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד בתוספת הזמן בדרך לזכייה המדהימה בליגת האלופות, ההשתקה של אוהדי ליברפול בגמר גביע הליגה ב-2005, זריקת מדליית האליפות לעבר אוהדי צ'לסי, החגיגה המתריסה עם אוהדי אינטר על כר הדשא בקאמפ נואו בדרך לזכייה השנייה שלו בצ'מפיונס והחיבוק המפורסם עם מרקו מאטרצי מאחורי הקלעים בסיומו של אותו גמר, רגע לפני ש"המיוחד" עזב את הנראזורי לטובת ריאל מדריד.
המשותף לכל התמונות הללו הוא שכולן עזרו למוריניו להפוך לאליל האוהדים של הקבוצות אותן אימן ולמאמן שהשחקנים שלו היו מוכנים ללכת אחריו מקבוצה לקבוצה ובעיקר, להתאבד עבורו על המגרש ובקרב הבלתי נגמר מול התקשורת והמאמנים היריבים. המשותף השני לכל התמונות המוכרות הללו הוא שכולן הגיעו בחלק א' של הקריירה של מוריניו, מהפריצה הסנסציונית עם פורטו בגביע אופ"א ב-2003 ועד לניצחון על באיירן מינכן בגמר הצ'מפיונס של 2010.
לעומת זאת, התמונות שמלוות את חלק ב' בקריירה של מוריניו, מאז שנחת בסנטיאגו ברנבאו ועד היום, הן בעיקר עגומות. היד של פיקה מונפת באושר אחרי ה-5:0 שבארסה החטיפה לו בקלאסיקו, האצבע בעין של טיטו וילאנובה המנוח ועוד ועוד. האחרונה ברצף התמונות האלה היא כמובן מבט המוות בינו לבין פול פוגבה באימון של מנצ'סטר יונייטד בשבוע שעבר. חלק ב' של הקריירה של מוריניו, למרות כמה הצלחות (אליפויות בריאל וצ'לסי, ליגה אירופית עם יונייטד) לא מתנהל טוב בכלל וכמו שזה נראה כרגע, הוא לקראת סיום. חלק ג', לצערו, לא צפוי לכלול יותר אימון של מועדוני הפאר של היבשת ויש להודות, מוריניו הביא את זה על עצמו.
תירוצים יש, תוצאות אין. מוריניו (צילום: Getty)
אם ז'וזה מוריניו יפוטר ברגע זה ממש, הוא יהיה המאמן עם אחוז הניצחונות הגבוה ביותר בתולדות מנצ'סטר יונייטד, 60.47, קצת יותר מה-59.67 של סר אלכס פרגוסון האחד והיחיד.
ברור שהנתון הזה לא אומר יותר מדי, אבל הוא כן עוזר להבין שהתקופה של הפורטוגלי באולד טראפורד היא לא כישלון אחד מתמשך. לצורך העניין, לדייויד מויס שנכשל בענק כיורש של פרגוסון וללואי ואן חאל שנכשל רק בקצת פחות ענק כמי שהיה אמור להציל את יונייטד אחרי מויס, יש אחוז ניצחונות גבוה יותר מזה של סר מאט באזבי. הבעיה של השניים הללו, ובעיקר של מוריניו שנחת בקיץ 2016 במנצ'סטר עם הילה של מאמן טופ 5 בעולם, היא שהדרישות בשמיים ורמת היריבות בשמיים ויונייטד, בקושי מצליחה להתרומם מהקרקע.
ביונייטד מנסים הכל מאז שפרגי עזב. כסף לא חסר כמובן, למרות השנים ה"רזות" וכמו שני קודמיו, מוריניו קיבל אי אילו חיזוקים לסגל בשנתיים וחצי שלו במועדון. מה הוא עשה איתם? או, כאן כבר מתחילה הבעיה.
בקיץ הראשון באו פוגבה (בסכסוך על עם מוריניו כרגע, אחרי ששוב הוכיח במונדיאל שאם משתמשים בו טוב הוא בטופ העולמי), מחיטריאן (נזרק), זלאטן (ברח) ואריק באי (איבד כל טיפת ביטחון). אחר כך באו ויקטור לינדלוף (גם הוא נראה בסדר במונדיאל וחסר כל ביטחון כרגע), לוקאקו (כובש רק מול הקטנות ולא מצליח להשתדרג), מאטיץ' (אהוב ליבו של מוריניו) ובינואר, אלכסיס סאנצ'ס (נמחק לחלוטין). בקיץ האחרון, ה"חיזוק" האמיתי היחיד היה פרד הלא רלוונטי.
במילים אחרות, אד וודוורד, "האיש החזק במועדון", לא נותן למוריניו את הכלים שהמאמן מבקש. הוא לא נתן אותם למויס ולא לוואן חאל. המנג'רים מבקשים מגן שמאלי, אז הוא יביא קשר ימני ב-50 מיליון ליש"ט. צריך חלוץ? וודוורד יקנה בלם בהרבה יותר מדי כסף. ועדיין, ממוריניו, לפחות לפי מה שהראה בחלק א' של הקריירה שלו, אפשר היה לצפות שיעשה לימונדה גם אם יש לו תפוזים בסלסלה. אלא שלאולד טראפורד הגיע מוריניו ב', עייף, נרגן מתמיד, לא מתפתח ביחד עם הכדורגל המודרני ההתקפי והקצבי והכי גרוע, מקרין את כל הצדדים השליליים שלו פנימה ולא החוצה.
כי אם היה משהו שהבדיל את מוריניו ממאמנים אחרים לאורך השנים, זו אותה התאהבות של האוהדים והשחקנים של הקבוצות שלו. וההתאהבות חסר הפשרות הזו התרחשה כי מוריניו הגן בחירוף נפש על הקבוצה שלו. הוא שם את עצמו מול התקשורת, נתן לכל העולם לקלל ולשנוא אותו והשאיר לשחקנים רק לשחק את הכדורגל שהוא רצה.
זה לא קורה יותר וזה סממן בולט לאדם מבוגר מדי שנתקל בחבר'ה צעירים מדי. לפרגוסון זה כמעט גמר את הקריירה כבר ב-2003, כאשר בעט נעל לתוך הגבה של דייויד בקהאם ואז זרק אותו מהמועדון. למי ששכח, פרגי תכנן לפרוש זמן קצר קודם לכן, בין היתר כי נמאס לו מפערי הדורות ומהתרבות שבקהאם ואחרים הכניסו לקבוצה שלו. למזלו, הוא הצליח להשתנות, להכיל את כריסטיאנו רונאלדו שנחת עליו משמיים והשאר, היסטוריה עם עוד חמש אליפויות, עוד צ'מפיונס ותואר המאמן הגדול בכל הזמנים.
פרגוסון היה אז בן קצת יותר מ-60. מוריניו, שמתקרב לגיל הזה (יחגוג בקרוב 56), לא מצליח להתמודד עם כישרון פרוע כמו פוגבה, לא מצליח לגונן יותר על שחקנים שלו כשהם מאבדים את הביטחון והתקשורת והקהל נכנסים לראש שלהם (דה חאה, לינדלוף, באי, סאנצ'ס, והאמת, חצי סגל בערך נכון להיום) ולא מצליח להתמודד טקטית עם החידושים בענף. העונה של יונייטד נגמרה עוד לפני שהיא החלה וכל זה כשבחודש הקרוב מצפים לו שני מפגשים מול יובנטוס ועוד משחקי חוץ נגד צ'לסי וסיטי.
לכל מי שראה את מנצ'סטר יונייטד העונה ברור שזה לא ייגמר טוב. הפיטורים בדרך ומה שמונע אותם כרגע זה העקשנות והפאסיביות הרגילות של וודוורד, לצד הפיצויים העצומים שיגיעו למוריניו (כ-25 מיליון ליש"ט). אבל הכיוון ברור ואם "המיוחד לשעבר" ישרוד עד הכריסמס, זה יהיה סוג של נס עבורו. אוהדי יונייטד רק צריכים לקוות שהוא לא ימכור את פוגבה לפני.