אם הכל יילך כשורה, ונכון לעכשיו אין סיבה אמיתית לחשוב שלא (חוץ מהסיבות הרגילות, כלומר – שזה פרוייקט בנייה בישראל וכיוצא בזה), הפועל ירושלים תארח את משחקיה בעונה הבאה של ליגת העל בכדורסל בארנה. כלומר, לא במלחה. המשמעות היא שבהתאם לכך – המפגש היום בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב הוא מפגש הליגה האחרון בין השתיים באולם המיתולוגי.
רק אתמול, בבלוג שלו שמתפרסם כאן אצלנו באתר ערוץ הספורט, תיאר סנטר הפועל ירושלים קרייג סמית' את המשחק הזה כקרב בין שתי הקבוצות הגדולות של הכדורסל הישראלי. אפשר כמובן להתווכח עם הקביעה הזו. להפועל תל אביב יש 5 אליפויות, 4 גביעים, 20 סגנויות ועוד 12 הופעות בגמר הגביע – מספרים שבירושלים בקושי מעזים לחלום עליהם. האדומים מהבירה גם לא הצליחו לנצל את עידן הפיינל פור כדי לעקוץ פעם אחת ולסיים את העונה עם צלחת, ובטבלת האליפויות הם מדורגים אחרי האליפות האחת (והמוצדקת והראויה לגמרי ב-2008) של הפועל חולון ואחרי שתי האליפויות של גליל (שזכתה בשיטה רגילה ב-92/3 וניצחה בפיינל פור של 2010).
עם זאת, את מרבית הישגיה הפועל תל אביב רשמה לפני עידן ועידנים. כל 5 האליפויות שלה הן משנות השישים. ובכל מקרה, הטענה של ירושלים להיותה "הקבוצה השנייה הכי גדולה בארץ" היא דבר חדש יחסית בכדורסל הישראלי, עניין של עשור וחצי פלוס מינוס. ואם בוחנים את הטענה הזו בטווח הזמן הזה, אז קשה להתווכח איתה. לירושלים יש 6 סגנויות, 4 גביעים ועוד 6 הופעות בגמר הגביע – כל ההישגים האלה הגיעו מאז עונת 95/6 (גביע והפסד בגמר), ותוסיפו לזה גם את הזכייה ביול"ב קאפ ב-2003/4. איו אף קבוצה ישראלית שיכולה להציג רשימה שקרובה לזה אפילו בפרק הזמן הזה.
בנוסף, גם במפגשים הישירים מול מכבי תל אביב, ירושלים מצליחה להוכיח שמדובר בקבוצה השנייה הכי טובה בישראל. בטח שבמלחה. אמנם, הכל יחסי, אבל מאז 90/91 ירושלים ניצחה את מכבי תל אביב 11 פעמים ב-50 מפגשי ליגה – 22% הצלחה. היחידה שמעמידה נתון עדיף היא מכבי רעננה/בני השרון, שמאז 97 ניצחה את מכבי 10 פעמים ב-39 מפגשי ליגה – 25.6% הצלחה. מעבר לזאת, באולמה הביתי, ירושלים ניצחה 9 מ-23 מפגשי הליגה באותו פרק זמן – 39.1% הצלחה. כן כן, כמעט פיפטי-פיפטי.
בין אם ירושלים שיכנעה אתכם בהיותה הקבוצה השנייה הכי טובה בישראל בעשור וחצי האחרונים (פלוס מינוס) ובין אם לאו, קשה להתווכח עם כך שמשחקיה מול מכבי במלחה כמעט תמיד מרגישים כמו משחקי פלייאוף. הקהל הירושלמי ממלא את האולם, עושה יותר רעש מתמיד, וגם הסיקור התקשורתי המלווה את המפגשים האלה מוסיף לתחושה שזה פחות או יותר הדבר הכי טוב שיש לכדורסל שלנו להציע.
וחזרה להיסטוריית המפגשים בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב במלחה, בשנים מאז שירושלים החלה לבנות את התיק שלה בשאלה "מי הקבוצה השנייה הכי טובה בארץ", מוכיחה שהמציאות מתכתבת עם התחושה הזו – זה באמת הטופ של הכדורסל הישראלי. נכון, גם כאן אפשר למצוא משחקים שהיו יותר מדי חד צדדיים לטובת האורחים מהמרכז, אבל הסך הכללי של מפגשי ירושלים-מכבי ת"א במלחה הוא לא רק שוויוני כמעט במאזן (כאמור, 9:14 למכבי מאז 90/91), אלא גם טומן בחובו כמה ממשחקי הכדורסל האיכותיים ביותר שראינו כאן.
ולכבוד מה שיכול בהחלט להיות משחק הליגה האחרון בין ירושלים למכבי במלחה, הנה המשחקים הכי גדולים ומשמעותיים שראינו שם בין הקבוצות מאז עונת 95/6 – כשירושלים עשתה את הצעד הראשון בדרך להיותה "האלטרנטיבה".
עונת 95/6, מחזור 6: הפועל ירושלים – מכבי תל אביב 77:97
כאמור, זו העונה בה ירושלים שמה את הרגל שלה בדלת, לפני שעברה בה בזמן שהיא מכריזה על עצמה כעל הקבוצה השנייה, כעל "האלטרנטיבה". העונה הזו הסתיימה בזכייה היסטורית בגביע המדינה ובהופעה היסטורית בגמר הפלייאוף. אבל היא התחילה עם הדבר הזה: תצוגת שיא מצד השחקנים של פיני גרשון (אז, כמובן, מאמן ירושלים) עשתה שמות בקבוצה של צביקה שרף. נוריס קולמן, שבשנה שלפני כן שיחק במכבי, קלע 24 עם 3 שלשות, עדי גורדון קבר 23 ב-9 מ-12 מהשדה (כולל 4 שלשות), והוסיף לזה 10 אסיסטים, גם דורון שפע, כהרגלו, צלף בדרך ל-17 ב-6 מ-9 מהשדה, ומעל כולם ניצב בילי תומפסון. 25 נקודות ב-80% מהשדה ו-14 ריבאונדים. תצוגת תכלית של כל התותחים, מולה גם 25 נקודות מרדיסאב צ'ורצ'יץ', 20 מדורון ג'מצ'י ו-15 מעודד קטש היו רחוקות מלהספיק.
עונת 98/9, מחזור 19, הפועל ירושלים – מכבי תל אביב 97:95
זו הייתה, כנראה, הקבוצה הכי גדולה של הפועל ירושלים. אי פעם. אפילו גדולה יותר מזו שזכתה ביול"ב קאפ (שמיד נגיע גם אליה). החמישייה של וולדמן-פפי-המילטון-וויליאמס-צ'ורצ'יץ', תחת אפי בירנבוים, שיחקה כדורסל נהדר, אתלטי, מהיר, חכם, התקפי ואלגנטי, ואת העונה הרגילה היא סיימה במקום הראשון – לפני מכבי תל אביב. אבל המאזן הנהדר, 2:20, טמן בחובו את האמת: 2 ההפסדים היחידים הגיעו מול מכבי. כלומר, גם הקבוצה הענקית ההיא של ירושלים לא הספיקה לה כדי להיות יותר מאשר "מספר 2". זה הוכח בגמר, בו מכבי ניצחה בלי יתרון ביתיות (אבל עם פיצה). וזה הוכח גם במשחק הזה, בו 32 נקודות של עודד קטש בשיאו, לצד 19 מדורון שפר ו-19 מוויקטור אלכסנדר, עשו את העבודה. בירושלים, את כל 95 הנקודות, קלעה אותה חמישייה, בראשות 27 מקני וויליאמס.
עונת 2000/1, מחזור 25, הפועל ירושלים – מכבי ת"א 78:83
"משחק הפיצות". אחרי שנת גלות בטורקיה, צ'ורה חזר לישראל, למכבי כמובן. וכצפוי, זה היה משחק חם במיוחד. נייט האפמן סיים אותו עם 25 נק' ו-12 ריב', אבל גם עם טכנית וכמעט שהורחק. מהצד השני, וויליאמס קלע 21, רוג'ר האגינס 17 ומאיר טפירו 15. ומה עשה האיש שבמרכז הבלגאן? 2 נק', שתיהן מהקו, ו-3 ריב'. בשביל זה כל הרעש? משחק שנכנס לרשימה בעיקר בזכות הקהל של ירושלים, שהיה אז בשיאו והיה מהסיבות לכך שירושלים הצליחה להעמיד יריבה למכבי לא רק על הפרקט, אלא בכלל בתפישה הציבורית.
עונת 2003/4, מחזור 16, הפועל ירושלים – מכבי תל אביב 76:91
הנה, הגענו לקבוצה הגדולה האחרת של ירושלים. מתמודדת ראויה לתואר "הקבוצה הגדולה ביותר בתולדות המועדון", בזכות שני אלמנטים מרכזיים: 1) כמות הכישרון שהיה לה עם שחקנים כמו וויל סולומון, קלי מקארתי וטונג'י אוואג'ובי, ו- 2) כמובן, הזכייה ביול"ב קאפ. במשחק הזה, חודשיים לפני אותו 72:83 עצום על ריאל מדריד בשרלרואה, הכישרון הגדול של הקבוצה הזו בא לידי ביטוי בתצוגת שיא. מקארתי קלע 23 עם 11 ריבאונדים, סולומון תרם אותו מספר של נקודות, אוואג'ובי שיחק את כל 40 הדקות וסיים עם 14 נק', בדיוק כמו שפר, שגם מסר 9 אסיסטים והוכיח למכבי שאולי לא היה כדאי לה לוותר עליו בקיץ שלפני. עם זאת, כיאה לירושלים, גם העונה הזו, למרות שהייתה "סיזון טו ריממבר", ולמרות התואר האירופי, ולמרות הניצחון הזה... נגמרה כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף.
עונת 2005/6, מחזור 8, הפועל ירושלים – מכבי תל אביב 100:98
לדעת רבים, אולי משחק הכדורסל הכי טוב בתולדות הליגה הישראלית. אחרי 39 דקות וחצי של כדורסל איכותי, צמוד, ובאווירה מטורפת, ובפיגור 98:96 עם 20 וקצת שניות לסיום, הוראס ג'נקינס יצא להתקפה קריטית. דרק שארפ שמר עליו, ומריו אוסטין עלה כדי לתת חסימה. בזמן הזה ניקולה ווייצ'יץ' קיבל כנראה הוראה לבצע עבירה, או שאולי נזכר בהוראה הזו – רדף אחרי אוסטין, ופשוט הכה אותו כמה פעמים, עד שהשופטים שרקו. אפשר היה לתת על זה שתי זריקות וכדור מהצד לירושלים. במקום, נשרקה עבירה רגילה. אוסטין קלע עד אותו רגע 4 מ-5 מהקו. הוא סיים עם 4 מ-7. מכבי לקחה את הריבאונד, בזבזה מספיק זמן, וניצחה בסיום דרמטי. אבל לא רק הרגעים הזכורים האלה הכניסו את המשחק הזה לרשימה, אלא בעיקר העובדה שמשני הצדדים עמדו קבוצות מאוד איכותיות, כשירושלים הצליחה לתת פייט ענק למכבי הענקית, אלופת אירופה המכהנת פעמיים ברצף באותם ימים, שגם הגיעה לגמר שלישי מאוחר יותר באותה שנה. רק שיום גדול מהשלוש (12 מ-21) לא הספיק לאדומים מול 29 של ניקולה ווייצ'יץ' בשיאו.
עונת 2006/7, מחזור 10 (דחוי), הפועל ירושלים – מכבי תל אביב 88:89
בעונה שלאחר מכן מכבי תל אביב החדשה, של נבן ספאחיה, באה למלחה לקרב מול קבוצה איכותית נוספת של הפועל ירושלים. אוסטין וג'נקינס נשארו, כמו גם מאיר טפירו וארז מרקוביץ', רוג'ר מייסון ג'וניור הוחלף בטימי באוורס, טרנס מוריס עלה מהספסל וירושלים העמידה קבוצה שלא הייתה רק מוכשרת, אלא גם כזו שנהנתה מקצת המשכיות – מצרך נדיר בליגה שלנו. זה הספיק באותה עונה לשתי תבוסות, אבל גם לשני מפגשים סופר צמודים מול הלהקה החדשה של ספאחיה. אחד נגמר 78:80, וזה קרה בגמר הפיינל פור. אולי אתם זוכרים את המשחק הזה. השני היה משחק העונה הסדירה בין הצדדים במלחה במרץ. הקו האחורי של מכבי לא הסתדר עם באוורס וירושלים גם שלטה בריבאונד. אפילו יום ענק של יותם הלפרין, שקלע 29 נקודות ב-76.9% מהשדה, כולל 6 שלשות, לא הצליח לשנות את התוצאה הסופית – בעיקר כי הלפרין קלע 1 מ-2 מהקו בסיום, וכי ספאחיה הורה לבצע עבירה, ביתרון נקודה, לאחריה ג'נקינס קלע 2 מ-2 וקבע את תוצאת הסיום. וזה לא מקרי שהמשחק האחרון ברשימה כאן הוא מאותה עונה שהסתיימה במשחק ההוא בגמר הפיינל פור. פשוט כי מהרבה בחינות, ירושלים עדיין תקועה שם. היא לא הגיעה לגמר שוב מאז. העונה, עם שיטה מוזרה של סדרות בחצי הגמר ומשחק מכריע על האליפות, יש לה הזדמנות אחרונה להשתחרר מהטראומה ההיא. אחרי הכל, בשיטה של סדרות עד הסוף, גם יתרון ביתיות בגמר כבר לא הספיק לירושלים. אלא אם הארנה תביא איתה גם מזל חדש.