קשה למצוא מכנה משותף בין כל העונה לזכייה של הפועל ירושלים באליפות המדינה. אחרי עונה מאוד הפכפכה, עונה שהאלופה הנכנסת ידעה המון עליות וירידות, ואפילו הייתה בפיגור 2:0 ברבע הגמר, היא ידעה לצאת מהמשבר בדיוק בזמן. "הטריו הקטלני" בליגה - ג'רום דייסון, קרטיס ג'רלס וטרנס קינזי - קלעו ביחד 70 (!) נקודות כדי להביא את התואר לבירה.
מבחינת המשחק עצמו, מי שראה את סדרת רבע הגמר ומשחק חצי הגמר, הבין שהמפתח של ירושלים הם שלושת הגארדים. ההרכב עם ריצ'ארד האוול וליאור אליהו כישראלים נתן להם את האפשרות לשחק ביחד והם הוכיחו כמה זה היה נכון. הקשר שלהם מצוין, יש להם הבנה טובה ולכל אחד מהם יכולת אישית נהדרת שכוללת קליעה מבחוץ לצד חדירות לסל. אין ספק שמה-2:0 לנהריה הם פשוט לקחו את י-ם על הגב, וזה השתלם. בגמר דייסון התעלה ובצדק סיים כ-MVP עם 30 נקודות ופלייאוף מהסרטים.
מכבי חיפה עשתה פלייאוף מדהים. היא ניצחה את חולון ברבע, את מכבי ת"א בחצי וגם בגמר לא היוותה שטיח לי-ם. אובדן ריכוז (וחוסר בטיים אאוט בתחילת הרבע השלישי) הצעיד את י-ם קדימה והירוקים כבר לא הצליחו לרדוף אחריה. אין ספק שלחיפה חסרו הנקודות של הישראלים שעשו כל העונה את ההבדל (סיימו עם 19 נק' יחד). בעיניי חיפה מסמלת את היופי של משחק קבוצתי, של חיבור, ואחרי שבקושי השתחלה מהמקום ה-8, הגיעה כסינדלה לגמר וכמעט נגעה בצלחת.
הטריו הקטלני התחבר במאני טיים (אלן שיבר)
פלייאוף מהסרטים. דייסון (אלן שיבר)
הנקודות של הישראלים חסרו לחיפה (אלן שיבר)
מחמאות רבות כמובן מגיעות גם לעופר רחימי, תומר שטיינהאוור וכל הצוות שהעמידו קבוצה לוחמת ומגובשת, אבל כאמור השלישייה של י-ם האפילה עליהם. חשוב לציין גם את האווירה המחשמלת בגמר. מי שהגה את רעיון הפיינל פור ראה בדמיונו את המחזה הזה. אדום מול ירוק, יציעים מפוצצים, עם שירה ועידוד נהדרים. פשוט תענוג של קהלים.
כאמור, לירושלים הייתה עונה מאוד הפכפכה. הרבה ציפיות, שחלקם מומשו בחלק האירופי, הגעה לחצי גמר היורוקאפ, הפסד אכזרי בגמר הגביע בבית, ובליגה משחק אחד מהדחה ברבע הגמר, אבל היא ידעה לתקן בזמן. כל התוספות שירושלים ניסתה (למעט האוול שהיה בינגו) לא הצליחו. בראיין רנדל נפצע, מאליק היירסטון נעלם, אלסנדרו ג'נטילה היה פשוט נוראי, ואבירם זליקוביץ' הגיע ומיד נמחק (כמו גם רוזפלט שהגיע אומנם בתחילת העונה, אך לא מצא את מקומו). בסופו של דבר נראה שההחתמה של האוול הביאה את האליפות. לא סתם מאז י-ם נמצאת במאזן 3:10 מרשים.
אי אפשר לא לציין את אמארה סטודמאייר כמובן. הגיע כשם גדול, עם ניסיון של המון שנים ב-NBA, אולסטאר, ובכל זאת בן אדם כל כך מחוייב. מבחינה מקצועית, כל מאמן שהיה מביא כזה זר ורואה את יכולת הסטטיסטיקה שלו היה מוצא את עצמו בבית מהר מאוד, אבל סטודמאייר נתן את הערך המוסף. ב-2:0 מול נהריה, כשחזר לשחק, הוא הצליח להכניס רוח חדשה וגם כל אחד לא חשש למקומו. מבחינת חברתית ומנטלית הוא לגמרי שם ואין ספק שזה עזר. ראינו מהרגעים הראשונים שהוא רוצה בטובת המשחק, ויעשה הכל כדי להביא את הניצחון.
החזרה שלו נתנה את הטון המנטלי. אמארה (אלן שיבר)
ההחתמה שלו הביאה את האליפות. האוול (אלן שיבר)
הישראלים וסימונה פיאניג'אני לא הסתדרו יותר מדי העונה. מהרגע הראשון ראינו שהאיטלקי לא מאמין בישראלים, ושחקן שלא מאמינים בו, רואים את זה על המגרש. אי אפשר לשקר ולהחביא דברים כאלה, בטח לא במאני טיים ובלחץ. בר טימור נדחק לספסל אחרי הגעת האוול, יותם קיבל מספר דקות מאוד מועט, ליאור אליהו שצריך ביטחון, לא קיבל את זה, ובליאור אליהו צריך לדעת להשתמש נכון.
אבל בסופו של דבר הכל נשכח כשהצלחת מונפת וירושלים חוגגת תואר אליפות שני. ללא ספק אפשר להגיד שהמערכת של ירושלים נראית מבחינת מנהלתית וניהולית מאוד בריאה. דברים נשארים בפנים, המון החלטות ראויות ואין פאניקה ברגעי משבר. צריך לתת מחמאות לאורי אלון, גיא הראל ואייל חומסקי, שנותנים גיבוי למאמנים גם בזמנים קשה. ככה מתנהל מועדון גדול.
לקראת העונה הבאה ירושלים צריכה לבחור את המאמן שלה. אם היא ממשיכה בקו של זר, או שחוזרת לישראלי. אין ספק שלנהל קבוצה באירופה ובחוק רוסי זאת לא משימה קלה ולא כולם יודעים לעמוד בה. אני מעריך שירושלים תנסה להתחזק בגזרת הישראלים, למרות שהאוול היא החתמה שוברת שיוויון, של שחקן שיכול גם לשחק באירופה. אני מאמין שירושלים תנסה להמשיך בקו שהיא נמצאת בו כשהשאיפה הגדולה הוא היורוליג. מבחינת קהל הם מספר 1 ביורוקאפ, יש להם את הארנה, את כסף, ואת ההנהלה הנכונה. עוד צעד קטן והם ביורוליג.
נשאר עם המחמאות. רחימי (אלן שיבר)
עוד צעד קטן והם ביורוליג (אלן שיבר)