עבודה עברית

אחת העונות הסדירות המטורפות ומלאות בדרמות ובסיפורים הסתיימה לה, אז רגע לפני תחילת הפלייאוף גיבשנו חמישייה משלנו שתסכם את העונה שהייתה. רועי כהן, עמרי מנהיים, ניר קפלן, דניאל זילברשטיין וגיל ברק מסכמים את העונה שהייתה ומנסים לנבא מי תניף את הצלחת בסיום אחת העונות ההפכפכות שידענו.

סיפור השנה
רועי: לעומת השביתה שבגללה הכתבה הזאת בכלל לא היתה נכתבת - הכאוס בהפועל ירושלים, דרמת גלן רייס, איום הפיצול של מכבי ת"א ומכבי חיפה שהפכה מסגנית ליורדת - כל הסיפורים הגדולים הללו נשמעים שוליים. למרות שהליגה חזרה, המשבר הזה לעולם ישאיר כתם ענק על כל מי שהיה מעורב בו - מיו"ר מהמנהלת דרך ניר אלון ועד אחרון השחקנים.

קפלן: גלן רייס הוא שחקן עם ייחוס של בן אצולה שבא להציל קבוצה עם ציפיות בשמיים שמתרסקת עם תחילת העונה. כולם אמרו שזה הימור – שהוא מוכשר כמו שד אבל משוגע כמו שד טזמני. מהרגע הראשון ראינו ששחקן כזה לא ראו פה – לטוב ולרע. הוא עשה דברים על הפרקט שגרמו לך לתפוס את הראש, ואז עשה דברים מחוץ לפרקט שגורמים לך לתפוס את הראש חזק יותר. מביא גביע, ורגע אחרי מרביץ לקפטן ומשוחרר. עם כל הכבוד לשחרור הדרמטי של לוק מרטינז ממכבי חיפה, אתן כאן פרפראזה על ניר לוין - גלן רייס הוא לא רק סיפור העונה, הוא סיפור העונות.

מנהיים: זה קרה פתאום. הודעה לקונית אחת ב-9 באפריל ב-23:30 בלילה - ״בעקבות עבירת משמעת חמורה הוחלט לשחרר באופן מיידי את גלן רייס מהקבוצה״ - טילטלה את הכדורסל הישראלי. לא נגזים אם נאמר שאפילו את כל המדינה. איך אפשר שלא? השחקן הכי טוב בישראל, יש שיאמרו הכי טוב שדרך כאן מזה זמן רב, מאגרף את אחד הכוכבים המוכרים בליגה ופותח תיבת פנדורה. פתאום כל הסיפורים צצים בדיעבד - האיחורים, האיומים, ההתנהלות השכונתית, האלימות, האכזבה ההדדית. גלן רייס ג׳וניור היה כאן בקושי חצי שנה, אבל השאיר פה מורשת, לטוב ולרע, של קריירה שלמה.

דניאל: הרבה כדורסלנים יכולים לכתוב ספר על הקריירה. גלן רייס ג'וניור יכול לכתוב ספר על חצי העונה שבה שיחק בישראל. מקום ראשון בליגה עם הפועל חולון, מאזן מדהים של 14-4 מהרגע שחתם ועד ששוחרר, הצגה בחצי גמר הגביע, סל ניצחון בגמר נגד מכבי, אבל בין לבין שורה ארוכה של הפרות משמעת חמורות, שעל חלקן לא שמענו עד לעצם היום הזה. האגרוף שהנחית על פרצופו של גיא פניני הפיל את הקבוצה על הישבן (5 ניצחונות לעומת 5 הפסדים מאז), אך רק בפלייאוף נדע אם, בדיעבד, זה יתברר כנוקאאוט.

גיל ברק: השביתה. אחת ההזויות, המפתיעות, מורטות העצבים ואולי המיותרות בשביתות אותן הכרנו בשנים האחרונות בכל תחום, בטח בכדורסל המקומי. ערעור המותג, הניקיון וההנאה מענף שלם במחוזותינו, הפך לסאגה מכוערת, ללא מנצחים אמיתיים, ללא דרך וללא יעד. במילה אחת – חבל.

מי יהיה האקס פקטור בפלייאוף?
רועי: דני פרנקו. בדרך כלל אקס פקטור נחשב למשתנה שלא כולם לוקחים בחשבון, ואז הוא משנה את התמונה. אז האקס פקטור שלי הוא לא ההגדרה הקלאסית ובכל זאת, בחרתי בפרנקו. אם תשאלו את המאמן שכבר לקח אליפות וגביע, הוא ינסה לשכנע אתכם עד כמה הוא פסימי לגבי סיכוייה של הפועל ת"א העונה. הוא יסביר עד כמה הפציעות אכזריות, שאין לו עשירייה לאימון ושהשביתה עשתה רע בעיקר להפועל ת"א. אבל כשמגיע המאני טיים, פרנקו כבר הוכיח שהוא מאמן הליגה הטוב ביותר בארץ. תרשמו: האלופה תצא מחצי הגמר שנקבל בדרבי התל אביבי.

קפלן: המאמנים. זו אחת העונות הכי צמודות שראינו, מכל הבחינות. אין קבוצה שדורסת (מאז שחרורו של גלן רייס), אין שחקן שמעל הליגה (כנ"ל). תוסיפו לזה פיינל פור ותקבלו פלייאוף שהכול יכול לקרות בו. דווקא בגלל זה, המאמנים הם אלה שיעשו את ההבדל. כבר ראינו אותם הופכים את השלם לגדול מסך חלקיו (בית-הלחמי, גרינברג), מצילים קבוצות שנראו מפורקות (שיבק, דרוקר) ומנצחים משחקים במהלך אחד (קטש, שמיר). בסדרות האסטרטגיה ארוכת הטווח תנצח, בפיינל פור הברקות של רגע. בשני המקרים, האיש שעל הקווים יעשה את ההבדל.

מנהיים: הבריאות של הפועל ירושלים. הנוהל הזה כבר הפך לסוג של בדיחה: ירושלים רושמת את כל הסגל למשחק, אבל רבע שעה לפני מודיעה שלקינסי כואב הגב, להאוול הברך, לאליהו הבטן. חוץ מפציעת ציפורן ותירוץ על כלב שאכל את המחברת כבר שמענו הכל. ולמה זה כל כך חשוב? כי ירושלים, בסגל מלא ובריא ובעיקר רוצה לשחק, היא בעיניי הקבוצה בעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר. כן, יותר מהפועל חולון (למרות ההפסד בגביע), בטח יותר ממכבי תל אביב. אם בפלייאוף הכל יתחבר כמו שצריך, בלי שום פציעה (בטח ובטח פציעה בשריר החשק), ועם המאמן הנכון - היא פייבוריטית גם העונה ללכת עד הסוף.

דניאל: סגל רחב. בכדורסל המודרני בכלל, ותחת עומס משחקים של פלייאוף על ספידים בפרט, יש חשיבות עצומה לרגליים טריות (ד"ש לג'יימס הארדן וחבריו ביוסטון). כאלה שיאפשרו לתת את העצירה הקריטית במאניטיים, לדפוק שלשה שכולם יזכרו שנים ולטוס למתפרצת בשעה שחומצות החלב משתוללות בשרירי התאומים של השומר ממול. זו הסיבה לכך שאני די משוכנע שהפועל ירושלים ומכבי תל אביב בטוחות בפיינל פור 2018. אחת מהן, כך נדמה לי, גם תזכה בסופו של דבר באליפות.

גיל ברק: ג'ורדן המילטון. שחקנה החדש של הפועל חולון שהגיע על המשבצת של גלן רייס ג'וניור שנזרק מהקבוצה, הוא אולי השחקן הכי איכותי בליגה שאף אחד עדיין לא יודע איך לאכול. עושה הכל, משני צידי המגרש, מנוסה, קלאס אמיתי על המגרש ומכיוון שלא כל הקבוצות שיחקו נגדו, היכולת שלו, בין היתר, לשבש את הדרך של קבוצות להתכונן נגדו, יכולה להיות האקס פקטור שאולי תהיה שווה אליפות בסופה של עונה – עד כדי כך.

המתאזרח המצטיין
רועי: לא בטוח שג'ון דיברתולומיאו בעצמו ידע כמה הוא יהיה טוב במדי מכבי ת"א. אבל המספרים מדברים בעד עצמם: 10.4 נק', 43.5% לשלוש, ומדד הפלוס מינוס הטוב ביותר בליגה (194 במצטבר). "ג'ונדי" ממשיך לבסס את עצמו כרוצח שקט יעיל, ועל הדרך הוא גם הפך לפנים של מכבי ת"א אחרי הדחתו של איתי שגב מתפקיד הקפטן. אני רק שאלה: הוא מיועד למכבי א' או למכבי ב'?

קפלן: בליגה יש יותר מדי מתאזרחים שעושים שם רע לתופעה, אבל ג'ו אלכסנדר הוא מה שמתאזרח אמור להיות – שחקן שטוב יותר מכל צבר על העמדה שלו (וגם מרוב הזרים), שמשדרג את הקבוצה ומנצח משחקים, שמשחק כבר עונה שלישית בישראל ושיום אחד גם מן הסתם יסייע לנבחרת ישראל. במציאות של חוק רוסי, לא רואה את חולון מגיעה לאן שהגיעה בלעדיו.

מנהיים: ג'ו אלכסנדר. זה התחיל לא כל כך טוב, אבל לאט לאט, מי שנבחר שמיני (!) בדראפט 2008 הצדיק את ההייפ סביבו ועמד בציפיות הגבוהות ממנו. לדן שמיר יש פריבילגיה עצומה לשחק איתו כישראלי, אבל מעל הכל, החיבור בינו לבין הקבוצה הוא זה שעושה את אלכסנדר כל כך טוב. הוא נהנה מכדורסל כפי שלא נהנה בקריירה, הקהל מת עליו ובעיקר - הוא רעב לתארים וזה ניכר. גביע הוא כבר לקח גביע מול הקבוצה שהעדיפה להיפרד ממנו, ולכל הסובבים שלו הוא אומר שהעונה, הוא עשה עדיין רק חצי עבודה.

דניאל: מכבי תל אביב אולי נכשלה במשימתה ביורוליג, אבל לפחות בליגה היא איכשהו גומרת עונה סדירה במקום הראשון. לג'ון דיברתולומאו היה חלק אינטגרלי בכך. זה לא רק הפלוס/מינוס הטוב בליגה (194 בדקות שהוא על המגרש), אלא גם הדיוק משלוש (43.5%), הרגליים שיכולות לחרפן גם רכזים/גארדים בעלי יתרון פיזי עליו ומעל הכל: היכולת שלו לנפץ מדי עונה עוד תקרות זכוכית, בדיוק כשכולם אומרים שהוא הגיע למיצוי יכולותו המקצועיות.

גיל ברק: אדריאן בנקס. ריצ'י האוול פתח טוב בירושלים אבל משהו בשפת הגוף שלו בחודשיים האחרונים משדר אדישות שלא מתאימה לשלבים המכריעים של העונה. אלכס טיוס נסחף לבינוניות היחסית של מכבי תל אביב לאורך כל העונה, וכך גם ג'ון דיברתולומיאו. מג'ו אלכסנדר ידענו מה לצפות והוא אף סיפק את הסחורה ברוב שלבי העונה, אבל האיש שלי הוא בנקס, שאחרי הרבה שנים בנוף הענף המקומי סוף סוף הראה לא רק את הכישרון שלו אלא גם יציבות, ובלי היכולת הנהדרת שלו לאורך מחזורים ארוכים ולמעשה לאורך העונה כולה – האדומים מתל אביב לא היו מגיעים לאן שהגיעו.

חמישיית העונה
רועי: סק הנרי, ג'רום דייסון, עמית שמחון, נמרוד לוי, זאק לידיי.
קפלן: סק הנרי, ג'ון דיברתולומאו, סטרטוס פרפרוגלו, ג'ו אלכסנדר, זאק לידיי.
מנהיים: סק הנרי, ג׳רום דייסון, עמית שמחון, ג׳ו אלכסנדר, זאק לידיי.
דניאל: ג'ייקובן בראון, רביב לימונד, אלכס יאנג, עמית שמחון, זאק לידיי.
גיל ברק: סק הנרי, ג׳רום דייסון, עמית שמחון, ג׳ו אלכסנדר, זאק לידיי.

מי תהיה האלופה?
רועי: מכבי ת"א. השאלה הכי קשה זה שנים. בעונה כל כך כאוטית מכל כך הרבה בחינות, מרגיש לי שהכוכבים מסתדרים בצורה כזו שמכבי ת"א מחזירה לעצמה את הצלחת לראשונה אחרי שלוש שנים. האווירה הנהדרת באימונים והרוטציה שהתייצבה תורמת לבניית התיק, ומכבי תקבל שניים במחיר אחד: גם אליפות וגם את הסולם המתבקש לרדת מעץ הפיצול, כי הנה, הצלחנו לקחת תואר למרות שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. רק בקשה אחת משמואל פרנקל וממירי רגב: תנו לג'ון להניף לבד.

קפלן: הפועל ירושלים. יכול להיות שבליגה עם סדרת גמר הבחירה הייתה אחרת, אבל בפיינל פור אתה צריך להוציא את המיטב מהמכלול בשני ימים נתונים. בהמשך לסעיף 2, עודד קטש כבר הראה העונה איך הוא יכול לנצח את הקבוצות הטובות בליגה גם בהכנה נכונה וגם בהתאמות מדויקות. גם חומר השחקנים של ירושלים הוא בעיניי כזה שברגע שהוא מממש את הפוטנציאל שלו, הוא הטוב בליגה יחד עם זה של מכבי. בנוסף, הנפילות של ירושלים הגיעו העונה דווקא נגד קבוצות מדרג הביניים ומטה, למשחקים הגדולים הם מגיעים. והם יגיעו גם לשני המשחקים שיכריעו את האליפות.

מנהיים: הפועל חולון. את טלטלת רייס, מחזיקת הגביע עברה. המשבר לגמרי מאחוריה, ג׳ורדן המילטון השתלב היטב והמכונה של דן שמיר חזרה להיות משומנת. נכון לרגע לפני פתיחת הפלייאוף, היא נראית הכי בשלה ומחוברת מבין כל הקבוצות.

דניאל: הפועל ירושלים. הרשו לי לומר תחילה שאלופת המדינה בכדורסל אינה יכולה להיות המנצחת בגמר של "הטובה ממשחק אחד". השיטה הזו אולי הולידה בעשור האחרון יותר טוענות לכתר, אבל קשה להתווכח עם התחושה שזו כמעט הנפת צלחת בהטלת מטבע. לכן, יהיה זה דבילי להלל אותי אם אהיה צודק, בדיוק כמו לפרק אותי אם (וכאשר) אטעה. בכל זאת, לתחושתי, הפועל ירושלים היא בעלת הסיכויים הטובים ביותר להניף. יש לה סגל מהרחבים בליגה ושחקניה, בעיקר הזרים, הוכיחו בעונות קודמות שהם מסוגלים להרים את הרמה כשצריך. אה, כן, ויש שם גם איזה מאמן לא רע על הקווים.

גיל ברק: הפועל חולון עברה כל כך הרבה: שתי מסגרות, פציעות, מכות, הרחקות. סיימה את העונה במקום השני עם ניצחונות מרשימים על כל הגדולות (ברוב המקרים גם בבית וגם בחוץ). הכי הרבה כישרון, הספסל הכי עמוק, הישראלים הבשלים והמנוסים (פניני, הרוש, אלכסנדר), מאמן מוכח, והרצון לעשות היסטוריה: דאבל ראשון לחולון וראשון לליגה מזה 3000 שנה, אם לא קוראים לך מכבי תל אביב.