אולי אנחנו אשמים. אנחנו, חובבי הכדורסל. לא האוהדים, אלא כל אותם הצופים שעדיין מתייצבים בכל תחילת שבוע באולם או מול המרקע, ומצפים. מקווים שהפועל ירושלים היא לא רק הצעקות בפינה הסמוכה לספסל הביתי במלחה. מעריכים שהשנה היא מסוגלת לתת פייט. מנתחים את הרכש החדש כאילו נתגלה הנתיב לפריצת הדרך. בטוחים שזהו המתכון לבישול אליפות. ואז רואים עוד חבורה אקראית וחד-פעמית עוקפת בתור.
בעשרים השנים האחרונות, פלוס-מינוס, הפועל ירושלים מתיימרת להיות אלטרנטיבה. לא רק למכבי תל אביב, אלא גם לשליטה התל אביבית. להייפ של גוש דן. לסדר הישן של הכדורסל הקיבוצי. לתדמית האפרורית של הבירה. לזיהוי האוטומטי של ירושלים עם בית"ר והפחות-רצויים שבאוהדיה. וכולנו, גם אוהדי מכבי ת"א, אכלנו את הלוקש. 'יש שם הנהלה צעירה, תוססת ומחושבת', הנחנו. 'יש שם פוטנציאל קהל בלתי-נדלה', האמנו. 'לפחות מספר 2 בכדורסל הישראלי', הפרזנו. ובינתיים, התעלמנו מפיצוץ הבלונים בזה אחר זה.
נכון, בשני העשורים האחרונים זכתה הפועל ירושלים בארבע גביעים, גביע יול"ב והפסידה לעצמה אליפות אחת ברגעי הסיום. אבל הגביע היה מאז ומעולם מפעל משני עבור מכבי ת"א, ויעידו על כך גם הפועל ת"א, הפועל גבת, גליל עליון, הפועל חולון ובני הרצליה, יהי זכרה ברוך. ובזירת האליפויות המצב שונה לחלוטין. באותו הזמן קטפה גליל שתיים, חולון גנבה אחת ובעונה הבאה גם הפועל ת"א, עם המסורת, הבטחון העצמי המוגבר ובסיס האוהדים המרשים, חוזרת למירוץ.
אז חשבנו שירושלים הולכת בדרך הנכונה. שנבנה שם משהו ברמת הבוגרים שהולך לכיוון של מאבק על הבכורה. מה עבר לנו בראש? הרי אין כזה דבר דרך בהפועל ירושלים. עודד קטש הוא המאמן ה-17 ב-20 העונות האחרונות. רכבת הזרים בשנים האחרונות לא נבלמת. הסמלים מוחלפים חדשות לבקרים (טפירו, כץ, קוז'יקרו, פניני, מרקוביץ', נעימי, קוקיה – מי עוד זוכר מי שם הקפטן?). ומה עושים אחרי עונה שבה הקבוצה נראית תקועה? מחתימים שוב גארד ראן אנד גאן, יעני למונט ג'ונס/הוראס ג'נקינס/וויל סולומון, שישתולל לבד בהתקפה כמו בקבוצה קטנה שמחפשת מושיע. בלי המשכיות, בלי אופי, בלי בניה לטווח ארוך, בלי מודלים לחיקוי.
זה לא ממש משנה אם הפועל ירושלים תצליח לנצח במחזור הקרוב את מכבי ת"א, השאלה היא האם השאיפות ריאליות? איפה הקבוצה הלוחמנית שאיימה על כל יריבה? היעדר ההמשכיות משפיע על החיבור בין השחקנים, המרקם הקבוצתי ועל המאמץ המשותף. תוסיפו לזה מאמן כמו קטש, לא בדיוק טיפוס מוכוון הגנה, ותקבלו נמושה של מבצעי יחיד. ירושלים של קטש, סולומון וריץ' אחרונה בליגה באסיסטים, 8 מתוך 10 בריבאונד ושמינית גם בחטיפות. היא מדורגת תשיעית בביצוע עבירות, מה שמראה על רכות דפנסיבית, וגם בהתקפה היא סוחטת פחות עבירות מכל קבוצה אחרת בליגה. זאת ירושלים שמשחקת מכל הלב?
אולי סוד הקסם של ירושלים נובע מכך שאינה זוכה באליפות. מכך שהיא העשוקה התמידית. מכך שהיא מסמלת את ההיפך מהמצליחנות חסרת הפשרות של מכבי ת"א. מכך שהיא הנציגה היחידה של העיר הגדולה במדינה, שחשה עצמה תמיד כפריפריה. כמעט 800 אלף תושבים, אבל תחושה של חיים בכפר. העיקר להיות מאושר. אז מאיפה הציפיות? הפועל ירושלים היא מקסימום עוד מתחרה על התואר "מספר 2 בכדורסל הישראלי", לא יותר. יודעים מה, אולי אנחנו אשמים.