לפחות הפעם אין שום ספק באשר לשם האיצטדיון: וומבלי. או אם תקפידו על קוצו של יוד, וומבלי החדש. אז, ב-1968 ו-1992, כאשר מנצ'סטר יונייטד וברצלונה ביקרו בגמר גביע אירופה לאלופות בלונדון בפעם הראשונה, כולם כבר כינו את האכסניה "וומבלי", אבל היו הרבה אנגלים מרובעים ומקובעים – גם בממסד וגם בתקשורת – שהתעקשו על השם המקורי "איצטדיון אמפייר" (Empire Stadium). אחרי הכל, השם הרי ניתן כדי לסמל את מעמדה ומודרניותה של האימפריה, וככזה יש לשמרו ולא להעניק לאספסוף את הפריבילגיה לקרוא לו סתם "וומבלי".
אבל גם באימפריה הבריטית הבינו מהר מאוד עד כמה קול המון כקול שדי. איצטדיון "אמפייר" נחנך ב-28 באפריל 1923, בגמר הגביע האנגלי בין בולטון וונדררס לווסטהאם יונייטד. ההתאחדות האנגלית החליטה לכבוד האירוע כי הכדורגל שייך לעם, ואין צורך להנפיק עבורו כרטיסים לרכישה מראש. היא האמינה באמת ובתמים כי לא תהיה בעיה למלא ביום המשחק את 127 אלף המושבים ומקומות העמידה שהאיצטדיון המפואר הכיל. היא צדקה. לא הייתה שום בעיה. כבר בשעות הצהריים המוקדמות היו היציעים מלאים מפה לפה, וניתנה הוראה לסגור את שערי הכניסה.
אלא שמחוץ לאיצטדיון המשיכו להשתרך ולהתגודד נחילי אוהדים, והם לא היו מוכנים לקבל את רוע הגזירה. ההמון הסוער פרץ את דרכו פנימה לאיצטדיון והתנחל על כל פיסת אבן ודשא אפשרית. בניגוד להילסבורו, נמנעו קורבנות בנפש משום שהיציעים לא היו מגודרים. מכל מקום, בשעה היעודה של בעיטת הפתיחה היו בתוך וומבלי כרבע מיליון צופים (המקצינים מוכנים להישבע על 300,000), שליש מהם פשוט זלגו אל משטח הדשא. בחוץ עדיין הלך וגבר זרם המגיעים, ושחקני בולטון נאלצו לרדת מהאוטובוס שלהם כקילומטר מהאיצטדיון ולעשות דרכם לחדרי ההלבשה ברגל. מכל מקום, את גמר הגביע לא ניתן היה כמובן להתחיל בשעה היעודה, והשלטונות כמעט שהרימו ידיים וביטלו את הפתיחה החגיגית, עד שהגיע ג'ורג' סקורי.
סקורי הוא איש המשחק הראשון בתולדות וומבלי. והוא אפילו לא כדורגלן. ג'ורג' סקורי היה "בובי" - שוטר שהופקד יחד עם מאות מעמיתיו על שמירת הסדר. אלא שבניגוד לחבריו, סקורי האמין שיש מוצא. ממרומי גבו של סוס השיטור הלבן עליו רכב, עשה סקורי דרכו באיטיות ובין ההמונים אל מרכז המגרש, ואז, בשלווה בריטית אולימפית ובסדר מופתי, החל מכוון ודוחף, דוחף ומכוון, את הקהל העצום אל שולי המגרש. באיחור של כ-50 דקות החל גמר הגביע הבכור בוומבלי. בולטון ניצחה 0:2, אבל מי בכלל זוכר. זה היה הגמר של סקורי, "גמר הסוס הלבן" הוא מכונה ומוכר מאז ועד עולם.
סקורי, חרף שמו ההולם, לא יכול היה לכבוש, אלא רק את לב האומה. גם ב-1968, כאשר השדים האדומים הניפו את גביע האלופות האנגלי הראשון אחרי 1:4 בהארכה נגד בנפיקה, זכה בתואר איש המשחק מישהו שלא הבקיע. לפחות הפעם הוא היה כדורגלן. בובי צ'רלטון הרשית פעמיים, ג'ורג'י בסט כבש שער סולו מהסרטים, ובראיין קיד הבקיע ביום הולדתו ה-19. אבל את כתר המלכות האישי קטף ג'ון אסטון. ג'ון מי? אסטון – חלוץ שצמח באקדמיית הנוער של יונייטד, כבש 27 פעמים ב-187 הופעות, ונתן בגמר 120 דקות היסטריות, שלא ממש סייעו לו להישאר אהובן של ההיסטוריות. אבל ל-92,225 צופים שנכנסו ב-29 במאי 1968 בשערי וומבלי - כל הכרטיסים נחטפו מראש – היה ברור שעם כל הכבוד לכובשים, לכוכבים ולשמות - Aston was the Best.
גם ברצלונה נזקקה לשעתיים על מנת להכניס את גביע האלופות הבכור לארונה ב-20 במאי 1992. לאמפייר סטאדיום כבר קראו אז גם וומבלי וגם "מגדלי התאומים", על שם שני הבניינים הזהים שעיטרו את הכניסה הראשית הנמצאת בקצה המעלה המפותל של "הדרך האולימפית" המובילה לאיצטדיון, ואשר קיבלה את כינויה במשחקי לונדון 1948. בגמר הזה לפני 19 שנים, האחרון בוומבלי הישן, נכחו כבר רק 70,827 צופים. האיצטדיון הלך והזקין, וסידורי האבטחה והבטחון חייבו לצמצם את תכולתו. אך איש לא יכול היה לצמק את שאגת הקהל האדירה שפרצה מגרונות האלפים בדקה ה-111, כאשר רונאלד קומאן שלח את הטיל החופשי לרשת סמפדוריה, והעניק למאמן יוהאן קרויף ולעמית פפ גווארדיולה (בהרכב) את השי האולטימטיבי. והנה, התברר סוף סוף, שעל כובשי וומבלי לא רובץ נאחס אירופאי. הם מסוגלים גם להבקיע, גם לנצח, וגם לזכות בתואר איש המשחק. כמו קומאן.
וכמו קני דלגליש ב-1978 (ליברפול – ברוז' 0:1) וז'וזה אלטאפיני ב-1963 (מילאן – בנפיקה 1:2). ורוב הסיכויים – כמו מישהו בוומבלי החדש ב-28 במאי 2011. כי היום כבר כמעט לא בונים אלילים ואייקונים ו-Man of the match ווינרס מבלי שהם יכולים להיכנס עם קליפ ממחיש והולם ליוטיוב. היו זמנים. היום, אפילו באימפריה, כבר לא בונים איצטדיונים כמו וומבלי ההוא, עץ השדה, שעלה 750 אלף פאונד והוקם תוך 300 יום. היום ייכנסו בארסה ויונייטד בשערי היכל התהילה, היופי, המודרניזציה, הראוותנות והבזבזנות. חמש שנים נדרשו לבנות את וומבלי החדש, במחיר של מיליארד וחצי דולרים. 90 אלף איש ירגישו בני מזל להיות ביציעים. בצדק. אם היינו משאירים את מכירת הכרטיסים ליום המשחק, היה נשבר גם השיא העולמי של הסוס הלבן.