"לעזאזל איתכם אירופאים, קחו אותי בחזרה לאנגליה היפה", שרה פי ג'יי הארווי באלבומה החדש, שרווי געגועים לימים בהם היה משהו רומנטי בהסתובבות בסמטאות המלוכלכות ליד נהר התמזה, שם שיכורים מזייפים בקולי קולות. גם לליגה האנגלית יש מגמה של חזרה הביתה, לשורשים. לתקופה בה וולשים וסקוטים נחשבו לזרים והכדורגלנים הבריטים היו חסרי שיניים שמשתכרים בסוף האימון, ומשתכרים גם משכורות לא פרופורציונליות.
הסנונית הראשונה הייתה הבאתו לליברפול של אנדי קארול במחיר הלא שפוי בעליל של 35 מיליון ליש"ט בחלון ההעברות האחרון. גם עכשיו, חצי שנה אחר כך, כשאני כותב את הסכום הזה היד שלי רועדת. ואני אפילו לא זה שחתם על הצ'ק. ומאז היד (של הקבוצות האנגליות) עוד נטויה.
מעטות הפעמים בהם אני מסכים עם אוהד יונייטד, אבל זה קרה לפני כשבוע. פיל ג'ונס מבלקבורן סיכם במנצ'סטר וג'ורדן הנדרסון מסנדרלנד חתם בליברפול, ולשנינו היה ברור שמשהו בשיטה רקוב. 20 מיליון פאונד עלה כל אחד מהם - סכום עתק עבור שחקנים שרוב צופי הפרמייר ליג לא מכירים. לא יכול להיות ששניים שבסך הכל משחקים בנבחרת הצעירה שווים כל כך הרבה. צפיתי בהם במהלך אליפות אירופה עד גיל 21 וזה רק הגביר את התהיה.
כששחקנים צעירים ולא מוכחים כמו קונור וויקהם (18) מאיפסוויץ' ואלכס אוקסלייד צ'מברליין (17) מסאותהמפטון (מי?) מתומחרים ב-11 מיליון פאונד וחלוץ עם קבלות כמו ג'רביניו מגיע לארסנל תמורת סכום זהה, ברור שמשהו חייב להשתנות. בקצב הזה החוק החדש, שקובע שהחל מהשנה הבאה מתוך סגל של 25 שחקנים חייבים להיות שמונה מתוצרת מקומית, עלול להוביל לפארסה.
הפרימיום על שחקנים אנגלים עלה בעשרות אחוזים מאז עבר החוק, ולא ממש ברור איך זה יסתדר עם עוד חוק שייכנס בהמשך - חוק "הפייר פליי הפיננסי" של אופ"א, שקובע שהחל מעונת 2012/13 קבוצה שתרצה לשחק באירופה תצטרך לייצר הכנסות שיכסו את ההוצאות.
אבל הקבוצות הגדולות לא סתם שופכות כסף. הרעיון העומד מאחורי הרכישות היקרות של שחקנים צעירים היא העובדה שלשחקנים האלה יש עוד מספר רב של שנים לשחק ונותרת האפשרות לגזור עליהם קופון בהמשך. בנוסף, השקלול של משכורת לשחקן בגילאי 20-21 , גם אם סכום ההעברה עבורו גבוה, עדיין יוצא זול יותר מהעברה של שחקן זר מוכח, שעלות משכורתו והמס עבורו גבוהים. זו הסיבה שנראה יותר ויותר צעירים עד גיל 23 מועברים בסכומים גבוהים. וזו הסיבה שההתאחדות האנגלית מקימה פנימיות של שחקני עלית צעירים צמודות למתקנים של הקבוצות הגדולות כמו שעושים בספרד ובברזיל - כדי לשפר את היכולות הטכניות של צעירים ולמעשה לייצר עוד הנדרסונים וג'ונסים.
הקבוצות הראשונות שיידעו להתאים את עצמן למציאות החדשה יקטפו את הפירות. קבוצות כמו צ'לסי ומנצ'סטר סיטי, להן משאבים בלתי מוגבלים, יצטרכו לעשות התאמות כדי לעמוד בכללי "הפייר פליי". ליברפול, למשל, כבר נערכה לחוק בשנה שעברה. קני דלגליש שילב באופן קבוע את מרטין קלי, ג'ון פלנגן, ג'יי ספירינג וג'ק רובינסון - כולם תוצרת מחלקת הנוער. זו גם הסיבה מדוע הקבוצה עשויה לצרף את סטיוארט דאונינג הבינוני מאסטון וילה במקום להביא את חואן מאטה מוולנסיה וסנטי קאסורלה מווי אריאל, שעולים עליו בכל פרמטר למרות שעלות רכישתם דומה.
כחובב פרמייר-ליג אני שמח שיש ייצוג הולם לשחקנים מקומיים, אבל לי חשוב הסטייל של הליגה לא פחות. ברור שהכוכבים בליגה הם לא אנגלים. נאני וצ'יצ'אריטו היו הכוכבים של יונייטד העונה, ראול מיירלש ולואיס סוארס בליברפול, דרוגבה ואסיין בצ'לסי, טבס בסיטי וכן הלאה. החוק החדש של שחקני בית עלול לקחת את הליגה צעד אחד אחורה. כמו שהחוק הרוסי העלה באופן לא פרופורציונלי את עלות השכר של כדורסלנים ישראלים, כך גם שחקנים אנגליים בינוניים ירוויחו רק מהעובדה שנולדו במקום הנכון.
"אני חושב שהחוק הזה מצוין. חשוב שיהיו שחקנים מקומיים שמכירים את ההיסטוריה של הקבוצה, זה יעשה את שוק ההעברות הרבה יותר מעניין ובעיקר זה יעזור לנבחרת אנגליה", סיכם ויין רוני את תחושותיו לגבי החוק, ולא ידע לאיזו רמה זה עשוי להגיע. למעשה, הסיבה היחידה לשינוי היא הניסיון לשפר את הנבחרת.
כמו לגבי המפלצת מלוך נס, עב"מים ואליפות של הניקס, אאמין שאנגליה יכולה לזכות בתואר כלשהו רק כשאראה את זה קורה. מי שהיה באנגליה בזמן טורניר יודע שהתקשורת הבריטית יודעת לנפח את סיכויי הזכיה של נבחרת שלושת האריות לפרופורציות מפלצתיות. חבל רק שעל הדרך גם למחירים של שחקני העתיד שלה כבר אין קשר למציאות.
לבלוג של היידו באיזור הצבע >