עוד מאמן פוטר, עוד דרבי הפך אדום, עוד עונה הלכה, ובמכבי ת"א אין חדש. מועדון הכדורגל הגדול במדינה מידרדר מדחי אל דחי. איך זה יכול להיות? מי אשם? הבעלים, המאמנים, אולי השחקנים?
מיץ' גולדהאר, אלכס שניידר, לוני הרציקוביץ'. 3 בעלים שונים ב-15 שנה. מי מהם אשם במצב הקבוצה, אולי כולם? האמנם ייתכן ששלושה בעלי בית התחלפו, וכולם עושים את אותן טעויות? מוטי איוניר, איציק עובדיה, יוסי מזרחי, אבי נמני, רן בן שמעון, ניר לוין, אלי כהן, טון קאנן, אלי דריקס, ניר קלינגר, ניר לוין, שלמה שרף, אברם גרנט. 13 מאמנים, 15 שנה, אליפות אחת. ביזיון אחד גדול.
אז איך יכול להיות שהמאמן אשם? רן בן שמעון, לדוגמא, מוליך את קרית שמונה לעוד עונה חלומית, והוא קרוב לאליפות הרבה יותר ממכבי ת"א. יוסי מזרחי מככב עם אשדוד, ועל ההיסטוריה של שלמה שרף אין צורך להרחיב. למה כולם נכשלו בגדול דווקא במכבי ת"א?
בעלי בית באו והלכו, מאמנים התחלפו, ועדיין, מכבי ת"א מדשדשת. עונה אחרי עונה, משחק אחרי משחק. הציפיות בקיץ נוגעות בשמיים, הרכש נוצץ, אף אחד לא חוסך בהוצאות, ועל הדשא? כלום ושום דבר. גם את מחלקת הנוער המפוארת במדינה אי אפשר להאשים. הצהובים הצעירים זוכים באליפויות, בדאבל ועוד דאבל. אצלם אין בעיה. אפילו אבי נמני, האיש שמשך הכי הרבה אש בקרית שלום, כבר לא במערכת.
אז בעל הבית לא אשם, גם לא המאמנים, גם לא נמני. אולי השחקנים? ב-15 השנים האחרונות באו והלכו מאות שחקנים. מכשלון לכשלון הוחלף כל הסגל. שחקנים שעזבו את קרית שלום כיכבו במקומות אחרים. שחקנים שכיכבו במקומות אחרים הגיעו לקרית שלום, ושכחו לשחק כדורגל. אז כנראה שגם השחקנים לא אשמים.
בלומפילד? שופץ. המושבים הוחלפו, הדשא משוזרע עונה אחרי עונה. אולי החומות? זה מה שנותר לאוהדי מכבי ת"א לעשות. להקיף את חומות בלומפילד שבע פעמים בעודם תוקעים בשופרות, אולי שם טמונה הבעיה. או שאולי, אולי כדאי להם לעצור לרגע ולהביט במראה. המראה שלא משקרת לעולם, המראה שעל הקיר, המראה שתגיד להם: "אתם אשמים אוהדים יקרים, רק אתם".
אוהדי מכבי ת"א הורסים את הקבוצה שלהם במו ידיהם. מחנאות בחדר ההלבשה? ביציעים המחנאות גדולה יותר, ומשפיעה הרבה יותר על הנעשה בקבוצה.
בוא ניקח לדוגמא את שני מחנות האוהדים הגדולים. ה"אולטראס" הוקם ב-1996, ומשימתו הראשונה הייתה להילחם בבעל הבית של הקבוצה, לוני הרציקוביץ'. מאבק שמירר את חיי הבעלים, השפיע על השחקנים, והחל את ההידרדרות הגדולה של הקבוצה שרק זכתה בדאבל חלומי.
ב-2000 מאסו כמה אוהדים בדימוי הגרוע שיצרו לעצמם והקימו את הארגון המתחרה, "השחקן ה-12". לכאורה, הקמת הארגון נועדה לשפר את המצב ביציעים, אבל בפועל, ולמרות מאמצי חלק מהאוהדים, התחרות הזאת רק פגעה עוד יותר בקבוצה. גם חברי השחקן ה-12 החלו להיאבק בהנהלה, מאבק שהגיע לשיא עם עזיבתו של אבי נמני ב-2003 ונמשך מאז בתואנות שונות ומשונות, גם אם חלקן צודקות.
לאוהדי מכבי ת"א יצא שם של מפונקים. קהל של הצלחות. כאלה שאמנם מגיעים במספרים יפים גם בתקופות קשות, אבל מעודדים ותומכים בקבוצה רק כשהיא מנצחת, ומזיקים לה כשקצת לא הולך.
התופעה המכוערת הומצאה לא רחוק מבלומפילד, ביד אליהו. אוהדי קבוצת הכדורסל, שפעם עוד נחשבו לטובים באירופה, הם כיום מהגרועים ביבשת. נכון, ההיכל מפוצץ מדי יום חמישי ב-11 אלף צופים, אבל מתוכם אולי 2,000 הם אוהדי מכבי אמיתיים, כל השאר לא יכולים לעמוד בעול הכלכלי שנקרא גם מנוי משולב, במיוחד מאז הפך ההיכל לנוקיה. מאז השתלטו על היציעים אלה שיש להם, לובשי הפרוות והרולקסים קוראים להם. כשהקבוצה רצה, הקהל (לא האוהדים) מרעיש עולמות, אבל כשקצת לא הולך התמיכה הופכת מיד לעול על צווארם של השחקנים. כל זריקת עונשין מוחמצת זוכה להד של חוסר שביעות רצון, כל שלשה שיוצאת החוצה גוררת גל אכזבה בהיכל. השחקנים הזרים מתקשים להתרגל לתופעה המוזרה. תיאו פאפאלוקאס, אחד שיודע קהל תומך מהו, ניסה בתחילת העונה למחוא לקהל כפיים לאחר כל החמצת עונשין, כדי לרמוז שכך יש להגיב כששחקן שלך מחטיא, ולא בנהמה מוזרה. גם הוא התייאש. לזכותה של קבוצת הכדורסל ייאמר שהיא מצליחה למרות ההידרדרות ביציעים, אבל שלא יבנו על זה לאורך זמן.
נחזור לבלומפילד, לאוהדים האמיתיים כבר לא נעים להיות במשחקי מכבי ת"א. התסריט זהה בכל המשחקים. עד הדקה העשירית מעודדים, אחר כך שותקים ואז מתחיל הרחש, ובעקבותיו מגיעות הקללות. השחקנים מבוהלים, כל טעות גוררת תגובה מהקהל שגוררת עוד טעות. הרגליים כבדות, הלחץ גובר ומגיע לשיא, שגורם להתפרקות אחרי התפרקות. אי אפשר לשחק ככה, בטח שאי אפשר לנצח.
התנאים בלתי אפשריים. המאמן, יהיה מי שיהיה, נכנע תמיד ללחץ הקהל. החילופים לא תמיד מקצועיים, התוצאות בהתאם. גם בעל הבית לא עומד בלחץ. כל הפסד גורר מלחמת עולם, שמובילה לעוד בהפסד, שמוביל לעוד פיטורי מאמן. וחוזר חלילה.
אז מי יהיה המאמן החדש של מכבי ת"א? זה לא משנה. האם מיץ' גולדהאר יישאר בתפקידו? זה לא חשוב. כל עוד אוהדי מכבי ת"א ימשיכו להתנהג כפי שהם מתנהגים, אף אחד לא יצליח בקרית שלום.
לפני שהם מפנים אצבע מאשימה לבעל הבית, למאמן, לשחקנים, לתקשורת ולכל העולם, כדאי לאוהדי מכבי ת"א לשבת בבית ולחשוב. לחשוב על איך הם התנהגו במשחק האחרון בבלומפילד, לחשוב מתי בפעם האחרונה הם עודדו ללא תנאי את הקבוצה שלהם. מתי גם בדקה ה-70 בפיגור של שער הם עודדו והאמינו שאפשר, במקום לנהום בחוסר נוחות. מתי הם נעמדו ומחאו כפיים גם אחרי הפסד לא מחויב, מתי הם קיבלו את החלטת המאמן בלי לקלל את אמא שלו. מתי לאחרונה הם התנהגו כמו אוהדים אמיתיים, ולא ציפו לתמורה. כי מקבוצת הכדורגל שאתה אוהד אתה לא מצפה לתמורה. אתה אוהב אותה ללא תנאי, ומקווה שיום אחד היא תגרום לך לרגע אחד של אושר שלא תשכח.
אחרי שכל זה יקרה, אוהדי מכבי יוכלו לשבת ביציע וליהנות מהקבוצה שלהם. כי אז, בלי קשר לזהות המאמן, השחקנים והבעלים, היא גם תצליח. וגם אם היא לא תצליח, זה לא באמת ישנה כלום, כי זאת הקבוצה שלהם, ואיתה הם צריכים ללכת, באש ובמים.