רן בן שמעון צודק. הדרך עד סיום העונה עוד ארוכה והעליה של הפועל קרית שמונה למקום הראשון בטבלה לא מבטיח שום דבר לקבוצה הסימפטית מהצפון הרחוק. ובכל זאת, מה שקרה מול הפועל ת"א אפשר שיהווה ציון דרך בהיסטוריה לא רק של הפועל קרית שמונה, אלא של הכדורגל הישראלי.
לא בטוח ששמתם לב, אבל ב-28 השנים האחרונות תואר האליפות בישראל לא עזב את תחומי שלוש הערים הגדולות - תל אביב, ירושלים וחיפה. נכון, לא רק הפועל ומכבי ת"א הוכתרו כאלופות, אלא גם בני יהודה. לא רק מכבי חיפה, אלא גם הפועל חיפה. אבל עדיין, התואר החשוב ביותר בכדורגל שלנו לא יצא ואפילו לרגע אחד בכמעט 30 שנה אל מחוץ למשולש ת"א-ירושלים-חיפה.
הקבוצה האחרונה שזכתה באליפות ושאינה מייצגת את שלוש הערים הגדולות הייתה מכבי נתניה בעונת 1982/3. כן, "נתניה ועוד 15" של מוטל'ה שפיגלר. אבל בינינו, נתניה זה לא בדיוק פריפריה. וגם לא כפר סבא, שזכתה באליפות שנה קודם לכן. בעצם, הפעם האחרונה שקבוצה מהפריפריה זכתה באליפות המדינה הייתה לפני 35 שנה, כשהפועל באר שבע זכתה באליפות השניה שלה ברציפות. ואת הימים ההם, כשבאר שבע הייתה הקבוצה הטובה בארץ שנתיים ברציפות, אני באופן אישי לא אשכח לעולם. הייתי נער בן 14 שלא החמיץ אף משחק ביתי באותן שנתיים מופלאות, וראיתי גם לא מעט משחקי חוץ.את החוויות מאותן שנים מופלאות לעולם לא אשכח. הן עיצבו את נעוריי, כמו את נעוריהם של אלפי בני נוער אחרים בבאר שבע של אותם ימים רחוקים, באמצע שנות ה-70'. באר שבע הייתה אז הרבה יותר פריפריה ממה שהיא כיום, והיא עדיין כזאת. זו נחשבה עיר שנמצאת בסוף העולם, באמצע המדבר, שאף אחד לא הגיע אליה, אלא אם כן לא הייתה לו ברירה. או שהיה בדרך לאילת ולנואיבה. התל אביבים לא התייחסו אלינו, ואם כן אז זה היה בהתנשאות. גם כינויי גנאי לא היו חסרים. ואותה התייחסות מזלזלת ומתנשאת כלפי הבאר שבעים הופנתה באופן טבעי גם כלפי הקבוצה. אמרו עלינו שאנחנו פרימיטיבים, ברברים. "חיות הנגב", קראו לנו. אבל עבורנו, אנשי העיר והדרום, הפועל באר שבע הייתה אז הגאווה האמיתית. הגאווה היחידה.
האהבה שהורעפה אז על שחקני הקבוצה הייתה מדהימה. השחקנים ידעו אז שהם לא עוד קבוצת כדורגל, אלא סמל שמייצג עיר שלמה ואיזור שלם, שתחושת הקיפוח בערה בו והבעירה אותו. בכל שבת הגיעו 10,000 אוהדים לאיצטדיון לראות את הקבוצה ולהתרגש איתה. וזה בעיר שמנתה אז 70,000 תושבים בלבד. כלומר, אחד מכל שבעה. תורידו את הנשים, העוללים, הזקנים והנכים (מי שמע אז על נגישות?) ותבינו שלמעשה אחד מכל שני גברים בעיר בגילאי 7 עד 70 היה מגיע באופן קבוע למשחקים. אין דברים כאלה.
מי שעמד אז בראש החבורה המופלאה ההיא, שהייתה כמעט כולה על טהרת השחקנים המקומיים (חוץ מהשוער הרחובותי רוני מוסקוביץ') – אברהם נומה, מאיר ברד, אפרים צבי, אלון בן-דור, רפי אליהו, אליהו עופר, אורי בנימין, יעקב כהן, משה אבוגזיר, יעקב פולברניס, שלום אביטן (רק באליפות השניה) ועוד רבים וטובים – היה אמציה לבקוביץ'. הוא היה פורץ דרך בכדורגל הישראלי. מי שהיה בשר מבשרה של הפועל תל אביב היהירה, ירד אל הנגב, הכניס שיטות אימון ושיטות משחק חדשניות לזמנו (המגנים התוקפים), ועם חבורה של שחקנים בעייתיים, שכונתיים באופיים, עשה ניסים.ממרחק של 35 שנה קשה לתפוש את גודל ההישג של אמציה. הרעיון שהפועל באר שבע תזכה באליפות נשמע בתחילת שנות ה-70' מופרך לחלוטין. אבל זה קרה ולא פעם אחת, אלא פעמיים ברציפות. כל מי שהיה שם אז, באותם ימים רחוקים וקסומים, וראה את השחקנים של אמציה מנצחים את כל השמנתה והסלתה של הכדורגל הישראלי, לעולם לא ישכח.
יש כמובן הרבה דברים שונים בין הפועל באר שבע של שנות ה-70' לבין קרית שמונה הנוכחית. בקבוצה הזו מרבית השחקנים הגיעו מבחוץ ואינם ילידי המקום. למרות זאת, ייאמר לזכותה של קרית שמונה שבסגל שלה בכל זאת יש חמישה מקומיים - אדריאן רוצ'ט, דני עמוס, עדי אלישע, שיר צדק ובני בן זקן – שזה לא הרבה, אבל גם לא מעט בהשוואה לקבוצות אחרות. אני רואה הרבה דברים דומים בין באר שבע של לפני 35 שנה לבין קרית שמונה הנוכחית: הברק שבעיניים, הרעננות, החיבור עם התושבים, הגאווה הלוקאל-פטריוטית והתחושה של עשיית ההיסטוריה.
ורן בן שמעון, האיש שמנהל ביד שקטה, בטוחה ואינטליגנטית את הקבוצה הזו, בלי להתלהם ובלי לאבד את הפרופורציות אף לא לרגע, יכול להיות האמציה לבקוביץ' של הדור הזה. האיש שהגיע מהמרכז לפריפריה הכי רחוקה והאמין שבעבודה קשה, עם הרבה כישרון, חוכמה ולא מעט סבלנות, הכל אפשרי. גם מה שנחשב לבלתי אפשרי.