חודשים ספורים מלאו למועדון הכדורגל קרלסרוהה כשיוליוס הירש נולד. כבר מתחילת הדרך הוא ספג פטריוטיות מאביו, סוחר יהודי ששירת כקצין בצבא המאוחד במלחמת פרוסיה-צרפת. 120 שנה חלפו מאז הגיח לאוויר העולם ועד היום נחשב החיבור בינו לבין הלאומית הגרמנית כציני ואכזרי במיוחד.
"יולר" היה הילד השביעי במשפחה ומשלב מוקדם נוצר גם הקשר בינו לבין הכדור. כשהיה בן 10 החל להתאמן במדי קרלסרוהה, בדיוק בשלב בו עשתה קבוצת הבוגרים את הקפיצה המשמעותית שלה. באותם ימים עדיין פעל הכדורגל הגרמני במסגרות איזוריות וב-11 העונות עד 1912 קטפה החבורה שמונה אליפויות בליגה הדרום גרמנית והגיעה 3 פעמים לגמר הלאומי. לא עבר זמן רב לפני שהירש היה שותף להצלחה.
ב-1909 הגיע לקרלסרוהה מאמן אנגלי בשם בילי טאונלי. עד מהרה הוא שם לב לכשרון היהודי מקבוצת הנוער ונתן לו צ'אנס בבוגרים. אולי הייתה זו רגל שמאל האימתנית של הילד. אולי העובדה שגם טאונלי שיחק בעצמו בעמדת הקשר השמאלי במדי בלקבורן ומנצ'סטר סיטי. אולי היה זה השער שכבש הירש בבכורה מול פרייבורג. תהא הסיבה אשר תהא, היהודי בן ה-18 זכה לתמיכתו של המאמן. יוליוס נשאר בבוגרים וכבר בעונתו הראשונה היה שותף לזכיה באליפות הלאומית הראשונה והאחרונה של קרלסרוהה.
שנה לאחר מכן זומן הירש בן ה-19 לסגל גרמניה והיה ליהודי הראשון שלובש את המדים הלאומיים. שותפיו לטריו הנהדר בחוליה הקדמית של קרלסרוהה, גוטפריד פוכס היהודי ופריץ פרדרר, הרכיבו יחד גם את ההתקפה הגרמנית. "מעל לכל, יצא להם שם של אגדות", סיפר שנים מאוחר יותר ספ הרברגר, המאמן שהוביל את "מאנשאפט" לזכיה בגביע העולם ב-1954 שצפה בנעוריו ביוליוס וחבריו. "התרשמתי כל כך מהיכולות הטכניות שלו ומשילוב התכונות שבו שאני יכול להצטרף אליו בזכרוני".
הבכורה של הירש במדים הלאומיים הסתיימה בהפסד 4:1 להונגריה החזקה, אבל הופעתו השניה הייתה מרשימה בהרבה. יוליוס הבקיע את כל ארבעת השערים הראשונים של נבחרתו ב-5:5 הסוער מול הולנד, כיבושיו האחרונים עבור מולדתו על כר הדשא. יכולתו המרשימה הקנתה לו מקום בסגל למשחק האולימפיים בשטוקהולם, שם רשם שתי הופעות בין-לאומיות נוספות. הייתה זו השנה בה גויס לצבא ושירת בגדוד צבאי שבסיסו לא רחוק ממקום מגוריו.
מיד לאחר שחרורו באפריל 1913, הירש נדד לנירנברג והחל לעבוד במפעל צעצועים. במקביל, עבר לשחק ב-SpVgg פירת'. הוא שיחק שלוש פעמים נוספות במדי הנבחרת ובעונה שלאחר מכן הוכתר שוב כאלוף גרמניה עם קבוצתו החדשה. מלחמת העולם הראשונה קטעה את שגרת החיים באירופה ושינתה גם את מסלול חייו של יוליוס. הכדורגלן הצעיר התגייס לשירות נוסף באוגוסט 1914 ובמשך ארבע השנים הבאות השתתף במספר קרבות ואף זכה לעיטור צלב הברזל מדרגה שניה. איש לא יכול היה לנחש אז שחייל אחר שקיבל באותה מלחמה אות כבוד דומה, טוראי צעיר בשם אדולף היטלר, יביא לחיסול רבים מחבריו לנשק כעבור פחות משני עשורים.
בסיום המלחמה, במהלכה נהרג גם אחיו לאופולד, חזר יוליוס לנירנברג ומאוחר יותר לקרלסרוהה. הוא שב לשחק במדי קבוצת נעוריו וב-1920 התחתן עם אלה קרולינה האוזר, נוצריה מקומית שהעניקה איתו לשני ילדיהם חינוך יהודי. במקביל, החל לעבוד ב"מפעל הגרמני לדגלים וסמלים" בבעלות אביו, שעד לסיום המלחמה ייצר מדים, דגלים ועיטורים לצבא, למשטרה ולרשות הדואר. אחריה התמקד העסק המשפחתי במוצרי ספורט ועד מהרה הפך השם "הירש" למותג מוכר של כדורי רגל מעור.
קריירת המשחק של יוליוס הירש הסתיימה סופית ב-1925 ולצד עבודתו הוא החל לאמן בקבוצת הנוער של המועדון. שנה לאחר מכן החליט אבי המשפחה להעביר את מניותיו במפעל לידיו יוליוס ואחיו מקס. המשבר הכלכלי העולמי, שהיה חריף במיוחד בגרמניה, הפיל איתו גם את העסק של משפחת הירש ובפברואר 1933, זמן קצר לפני עליית הנאצים לשלטון, פשטו האחים רגל ו"יולר" איבד את עבודתו כמנהל.
המצב הכלכלי הקשה בגרמניה אילץ את יוליוס לחפש עבודה בשווייץ ולאחר מכן גם בצרפת, שם אימן תקופה קצרה לפני ששב הביתה. הוא עבד כסוכן מכירות של הלבשה תחתונה וכעוזר לרואה חשבון במפעל בבעלות יהודית, אבל לא הצליח להתקבל לעבודה כמאמן במולדת אותה ייצג ככדורגלן הנבחרת. גם המלצות יוקרתיות מצד ד"ר איבו שריקר, ממייסדי קרלסרוהה והמזכ"ל הראשון של פיפ"א, לא שיכנעו את ראשי המועדונים להתעלם מיהדותו ולהיעזר בניסיונו הרב.
ב-10 באפריל 1933 הבין גם יוליוס הירש שזו גרמניה אחרת. הרגשות הלאומיים היו עדיין חלק ממנו, אבל כבר אז הוא חדל להיות אדם שווה ערך מבחינת המדינה. באותו יום קרא בעיתון כי מספר מועדונים גדולים, ביניהם קרלסרוהה, החליטו לסלק משורותיהם את היהודים ומיד כתב לקבוצת נעוריו: "לצערי, לבי עזב את קרלסרוהה, ממנה הייתי חלק מאז 1902. לא אלך כאחד שלא ייזכר, אלא כאחד האנשים ההגונים והפטריוטים יותר וכילדה המתייפח של האומה הגרמנית, בשל העובדה שדם חייהם של יהודי גרמניה נשפך". בהוראת השלטונות והתקנות שקיבלה על עצמה ההתאחדות הגרמנית, גם שמו נמחק מכל התיעוד הרשמי של המשחקים בהם לקח חלק. כמו רבים אחרים, הוא לא האמין כי מולדתו של לוחם מעוטר תפנה לו עורף. כמו רבים אחרים, הוא החמיץ את ההזדמנות לברוח לחיים חדשים.
לצד עבודתו במפעל, אימן קבוצת ותיקי מלחמה יהודים. בתחילת 1938 עבר העסק בו עבד "אריזציה" – תירוץ לאומני מהודר לבזוז את רכושם של אלה שהוגדרו כבני גזע נחות יותר. הירש איבד את עבודתו וגם ממשרתו הבאה נושל תוך זמן קצר. בנובמבר אותה שנה, בדרכו חזרה מביקור קרובים בצרפת, ניסה להתאבד בקפיצה מהרכבת הנוסעת. הוא סבל מדכאון עמוק ואושפז במחלקה פסיכיאטרית, לפני ששוחרר ושב לקרלסרוהה. רדיפות היהודים הלכו וגברו וב-1939 התגרש מאשתו בניסיון נואש להגן עליה ועל שני ילדיהם, שכונו בני תערובת, נאלצו לענוד טלאי צהוב ובסופו של דבר אף גורשו לגטו טרזין.
לאחר פרוץ המלחמה אולץ שחקן הנבחרת לשעבר לעבוד בכפיה במסגרת העירייה ובמזבלה. בפברואר 1943 נתפס הירש בן ה-50 על ידי הגסטאפו ונשלח ברכבת מזרחה דרך מספר תחנות. גלויה עליה כתב ליקיריו והשליך מחלון הרכבת ליד דורטמונד היא סימן החיים האחרון שנותר ממנו. ברישומי הגעת המשלוח למחנה המוות אושוויץ-בירקנאו ב-2 במרץ שמו אינו מופיע. חמש שנים לאחר סיום המלחמה נקבע כי תאריך מותו של יוליוס הירש הוא 8 במאי 1945, ככל הנראה זמן רב אחרי שכבר לא היה בין החיים.
שנים רבות לאחר מכן החל שמו של קשר הנבחרת לצוף מחדש אל פני השטח. אבן זכרון נקבעה לכבודו, מתקן הספורט של תנועת מכבי בברלין נקרא על שמו ונכתבו לא מעט מילים אודותיו במולדת שהפנתה לו עורף. ב-2005 החליטה ההתאחדות הגרמנית להעניק את "פרס יוליוס הירש" מדי שנה. השם שניסו בארגון למחוק מספרי ההיסטוריה הפך אחרי 60 שנה לסמל לקידום הסובלנות וכבוד האדם, ולמאבק באנטישמיות, בקיצוניות ובשנאת הזרים. בדצמבר 2010, זמן לא רב אחרי השריפה בכרמל שכילתה מיליוני עצים, נטע נשיא ההתאחדות הגרמנית, ד"ר תיאו צוונציגר, עץ לזכרו של יוליוס הירש ביער עמינדב. "האדם הוא כמו עץ, לשניהם יש שורשים באדמה", אמר. "היום גם ליוליוס יש שורשים בארץ ישראל".