לא תמצאו שום מימד קלאסי בגמר ליגת האלופות 2012, גם אם תחפשו בציציות. למרות העובדה שמדובר בגמר ראשון בין אנגלים לגרמנים מאז המפגש האפי בברצלונה ב-1999, בין באיירן מינכן לצ'לסי אין יריבות היסטורית או מתיחות ספורטיבית. השתיים נפגשו רק פעמיים בכל תולדות המפעל ופרט לדמיון בבנק המטרות שלהן, יש ביניהן הרבה יותר נקודות שוני: הן מבחינת מעמדן בהיסטוריה של המשחק, דרכי הניהול, היקף קהל האוהדים וכמובן האופן שבו הן נתפסות ע"י הציבור והתקשורת בארצן.
גם הדרך שעשו לגמר הייתה שונה: בעוד באיירן הציגה כדורגל יצירתי (לפרקים אפילו דורסני) וסומנה כבר בפתיחת שלב הבתים כמועמדת בכירה לנסות לזכות בגביע חמישי באצטדיונה הביתי, צ'לסי נתפשה כסוג של חידה ואת מלוא הפוטנציאל שלה המחישה רק במשחקי הנוק-אאוט, ששיאו כמובן ה-2:2 ההרואי בקאמפ נואו..
העובדה שלמעמד השיא הגיעו הבווארים והלונדונים, ולא ברצלונה וריאל מדריד למשל, לא אמורה להכות אותנו בתדהמה. באיירן העפילה לגמר בפעם השניה בשלוש השנים האחרונות, כשרוב הסגל מאותו הפסד לאינטר בברנבאו יעמוד לרשותה גם הפעם. צ'לסי, שלא ממש הרשימה בליגה, וחולמת על זכייה ראשונה בתואר, הגיעה שש פעמים בשמונה השנים האחרונות לפחות עד לחצי גמר ליגת האלופות. מהבחינה הזאת למסורת יש תפקיד עצום (אחרת הגמר היה סיטי מול דורטמונד), ואם באיירן היא הקבוצה הראויה ביותר להיות בין שתי הפיינליסטיות, הרי שצ'לסי היא חברה קבועה במועדון הגדולות של השנים האחרונות ונוכחותה במינכן תהיה הרבה בגלל הפז"ם. בדיוק כמו שעשו זאת ריאל מדריד (2000), ליברפול (2005, 2007), ארסנל (2006) או מילאן (2007): לא צריך להיאבק על אליפות הליגה, כדי לטעום מהקצפת של הכדורגל האירופי. למשחקי הנוק-אאוט יש קודים אחרים ובהיבט הזה גמר 2012 אינו מחדש הרבה.
כבר עכשיו ברור מי יהיה הגיבור של צ'לסי, אם זאת תניף את גביע אירופה. המאמן הזמני רוברטו די מתיאו, שהחליף את אנדרה וילאש בואש, הצליח בתוך חודשיים להזרים אנרגיות חיוביות למועדון שסבל משסע גדול בחדר ההלבשה בתקופה של המנג'ר הקודם. האיטלקי החזיר את האמון לשחקנים הוותיקים (דידייה דרוגבה, סלומון קאלו ובעיקר פרנק לאמפרד) ואלה גמלו לו בזכייה בגביע האנגלי (אחרי 1:5 ענק על טוטנהאם בחצי הגמר) והעפלה שניה לגמר האלופות (עם מחיקת הפסד 3:1 בנאפולי בשמינית הגמר וניצחון על האלופה ברצלונה).
כמו די מתיאו, גם עתידו של יופ היינקס ייקבע לאחר הגמר. למרות שלמאמן באיירן מינכן יש חוזה עד 2013, איבוד התארים החשובים בגרמניה לדורטמונד (אליפות והשפלה 5:2 בגמר הגביע) שוב העלו את הויכוח סביב יכולתו של היינקס, שנחשב למאמן של סטאטוס קוו ופחות מצטיין בחידושים טקטיים. התסריט בו יזכה היינקס בצ'מפיונס ליג ויודח מכיסא הנהג פחות ריאלית, במיוחד לאור הקשרים הטובים עם הנשיא אולי הנס (חברים וותיקים) והעובדה שהוא כבר חווה זאת עם ריאל מדריד ב-1998.
סוכנויות ההימורים מצביעות ובצדק על באיירן כפיבוריטית הברורה לקטוף תואר אירופי ראשון מאז 2001 ולא רק בגלל העובדה שהגרמנים מארחים את הגמר וניצחו בכל המשחקים שלהם העונה באירופה באליאנץ ארנה. פרט לברצלונה אין קבוצה ביבשת שאוהבת יותר את הכדור מאשר באיירן. סגנית אלופת גרמניה צפויה גם הפעם להכתיב את קצב המשחק, להחזיק בכדור למעלה מ-60 אחוזים מהזמן ותנסה לנצל את העובדה שצ'לסי תעלה בהרכב חסר בעיקר בחלק האחורי. אלא שדווקא שיטת המשחק הזאת מתאימה מאוד לכחולים, שהוכיחו מול בנפיקה ובעיקר מול ברצלונה, כי המתנה ליריב בשטח המגרש שלהם, יצירת צפיפות במרכז ההגנה ויציאה מהירה קדימה תוך שימוש בכוח של דידייה דרוגבה בחלק הקידמי, עשויים להכין את הקרקע לזכייה היסטורית בגביע אירופה.
מבחינתי, שחקן המפתח של באיירן הוא פרנק ריברי. כוכב נבחרת צרפת פתח את העונה בצורה נפלאה אך קצת נבלם ככל שהעונה הלכה והתקדמה. אחת הסיבות לכך היא שהיינקס בחר להסיט את המגן פיליפ לאם לצד ימין, ונתן לדויד אלאבה את הקרדיט בצד שמאל כדי לפתור את הבעיות בהגנה.
כעת כשאלאבה מושעה, להיינקס לא תהיה ברירה אלא להציב את דייגו קונטנטו חסר הניסיון בעמדת המגן השמאלי. מאחר שהגרמני הצעיר אינו מרבה לעלות להתקפה, רוב תשומת הלב של הגנת צ'לסי תתרכז בצד ימין של אריאן רובן ולאם, מה שיכול להשאיר את ריברי חופשי פעמים רבות, אבל זה הרבה תלוי ברמת הניידות של הצרפתי המוכשר. בצד השני, בהיעדרו של ראמירס באמצע השדה, חואן מאטה הוא השחקן המהיר ביותר אצל הכחולים ובעל הפוטנציאל הגדול ביותר לשבור את הלחץ של הגרמנים דרך התקפות מתפרצות. לשם כך, מאטה יצטרך לרדת הרבה לאחור ולתרום לקישור בחילוץ הכדורים וניווטם קדימה.
אי אפשר לנתח את הגמר הזה ולא לחשוב על היורו שמתדפק על דלתנו. אם יש משהו משותף ל-22 (וקצת יותר) השחקנים שיעלו אל כר הדשא במינכן, הוא הרצון לשנות במידה כזו או אחרת את המוניטין שלהם. הגרמנים בסטיאן שוויינשטייגר, מנואל נוייר, פיליפ לאם ומאריו גומז ינסו להניף את גביע האלופות והיורו בתוך חודש וחצי ולהוכיח סוף סוף ש"גרמניה האחרת" קורצה גם היא מאותם חומרים של אלופי עבר כמו אוליבר קאן, לותר מתיאוס ופרנץ בקנבאוור שאף פעם לא הסתפקו במקום השני. רובן וריברי יודעים איך זה מרגיש להפסיד בגמר גביע העולם (הראשון גם בגמר האלופות) ואינם רוצים להיזכר בהולנד ובצרפת ככוכבי הדור שהשאירו את החגיגות והתארים לאחרים.
בצד האנגלי, מדובר בהזדמנות האחרונה של פרננדו טורס לשקם את הקריירה הדועכת ושל דידייה דרוגבה להניף את הגביע החשוב ביותר כנראה במשחקו האחרון על הבמה המרכזית. סטמפורד ברידג' לא יארח בעונה הבאה משחקים בליגת האלופות אם הבלוז לא יזכו בתואר, מה שאומר ששני הסמלים הגדולים של צ'לסי, פרנק לאמפרד וג'ון טרי (שלא ישחק), יהיו בני 36 ו-34 בהתאמה בפעם הבאה שהקבוצה תוכל אם בכלל להשתתף בליגת האלופות. הזמן והבריאות דוחקים גם במייקל אסיין, פטר צ'ך ואשלי קול שחצו כבר את גיל ה-30 ומקווים להעניק לרומן אברמוביץ' את המתנה הכי גדולה שהוא יכול היה לקבל.