דייגו מראדונה, זינדין זידאן, רונאלד קומאן, דייויד בקהאם, חריסטו סטויצ'קוב, פרננדו רדונדו, פפ גווארדיולה, איבן זאמוראנו, סמואל אטו, הוגו סאנצ'ס, אמיליו בוטראגניו ואפילו יוהאן קרויף. טוב הבנתם את הרמז. רשימה אינסופית של השחקנים שההיסטוריה תזכור לנצח הילכו על כר הדשא במשחקי הקלאסיקו לאורך השנים. רשימה שלכל אחד ואחד בה יש לנו געגוע מסוים וכן, אפילו לגיירמו אמור וגוטי. ולכן ביקשנו מכם לכתוב לנו למי אתם הכי מתגעגעים, כשאתם חושבים על הקלאסיקו מי נחרט בזיכרונכם ואת מי הייתם רוצים לראות בכר הדשא. התשובות היו מגוונות ומרתקות. החל מראול, הסקורר הנצחי דרך דאבור סוקר, פרדראג מיאטוביץ', כל הכוכבים ברשימה הנ"ל, כן כולל סאנצ'ס וכלה במיצ'ל סלגאדו ומיכאל רייזיחר. הנה ארבע הדעות הנבחרות.
לואיס פיגו
שחקנים גדולים גדולים עברו בשתי הקבוצות לאורך ההיסטוריה, אך לא היו שחקנים שהעלו את היריבות לרמה האמוציונאלית הגבוהה ביותר כמו לואיס פיגו. הקשר הפורטוגלי הצטיין גם במדי הבלאוגראנה, אך ברגע שעבר לבירה הספרדית הרזומה אצל היריבה המושבעת נשכח לחלוטין. המעבר שלו מבארסה לריאל לא היה הראשון ובעידן הקפיטליזם החזירי גם לא יהיה האחרון וההוכחה לכמה שהוא הדליק את היריבות בין השתיים צריך להיזכר ב"קבלת הפנים" שאוהדי בארסה ערכו לו. בקבוקי וויסקי, בובות מין ואפילו ראש חזיר התנופפו ביציעים והושלכו לכר הדשא.
מי שביקר בקאמפ נואו או בסנטיאגו ברנבאו באחד ממשחקי הליגה הספרדית השוממים יודע שברוב שלבי המשחק האוהדים מקפידים לשמור על דממת אלחוט. אז נכון שבמשחקי הקלאסיקו התמונה מעט שונה, אך מאז ימי הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו העליזים לא הצליח המשחק לספק תצוגת שנאה וגועל כה "מרשימים" כפי שעשה מעברו של פיגו לריאל. האמת שהשנאה היא מיותרת, אבל מעבר מברצלונה למדריד או דחיפת אצבעות לעינו של עוזר מאמן היריבה תמיד יחדדו את האהדה לכל קבוצה ואת השנאה לזו שמנגד. המשמעות? כשנישאל את השאלה הזו בעוד עשרים שנה – "מי יחסר לכם בקלאסיקו הקרוב" – התשובה תהיה כמובן ז'וזה מוריניו. (אייל ארליך)
רומאריו
לאחר שהבנתי שבאתר לא מתכוונים לקלאסיקו של אם המושבות בין מכבי להפועל פ"ת, יצאתי את גבולות הארץ והתחלתי להרהר בקלאסיקו הספרדי. כמה מעניין יהיה זה לראות היום את השחקן פפ גווארדיולה משתלב בתוך השיטה שהוא בעצמו טיפח ושיכלל? ומנגד, מי לא היה רוצה לראות את ראול הגדול חוזר הבית לעוד קלאסיקו ומכניס אופי ונשמה בתוך ים הכישרון והכסף של ריאל מדריד (ואולי גם עוד שער ניצחון...). גם על לואיס פיגו חשבתי, אבל לא החלטתי באיזו קבוצה להרכיב אותו, אז ירדתי מזה. שחקנים גדולים ורבים אחרים נדדו במוחי ולבסוף הגעתי למסקנה החד משמעית שהשחקן שהכי ייחסר לי הוא רומאריו. למה דווקא רומאריו?
בזכות הרעב הבלתי פוסק לשערים, בזכות הזריזות, החדות והסיבוב המפורסם על המקום וכמובן – בזכות הצבע שהוא היה מוסיף למשחק. כש רומאריו היה על המגרש לא היה שום סיכוי שהקלאסיקו יהפוך למשעמם, אפילו לא לרגע אחד. אני כבר יכול לראות אותו בדימיוני כובש מבישול של ליאו מסי ושניהם רצים יחד עם דני אלבס אל הקהל ומבצעים את ריקוד העריסה המפורסם ומקדישים אותו לטיאגו, בנו הצפוי של מסי. נכון שהוא לא נולד עדיין, אבל כבר אפשר להקדיש לו שער או שניים. בקיצור, יוחזר רומאריו לאלתר. אם לא למשחק שלם, אז רק לכמה דקות. (אסף נפרן)
פרננדו היירו
אני לא אשכח את המשחק האירופי הראשון שצפיתי בו כילד. זה היה בגיל 6, כשברצלונה פירקה את ריאל מדריד, 0:5 בלתי נשכח בהנהגת רומאריו, קומאן ושאר החברים. מאז לא היה בליבי ספק לגבי הקבוצה אותה אני אוהד בספרד- ה"בלאוגראנה". אבל למרות זאת ואולי דווקא בשל כך, השחקן אליו אני הכי מתגעגע ב"סופר קלאסיקו" הקרב ובא עלינו לטובה, הוא פרננדו היירו.
הבלם החסון, שהנהיג את ההגנה של ריאל במשך כעשור, מסמל בעיניי את קץ התקופה הרומנטית של המשחקים בין שתי המעצמות הללו. נכון, גם בשנים האחרונות היו משחקים עצומים בין ריאל לבארסה אבל כאוהד בארסה, כשאני מסתכל על ההרכב של ריאל ממול, אין מספיק "מדרידיסטים" אמיתיים שאפשר לתעב, ותיעוב הדדי כידוע, הוא הלחם והחמאה של המשחקים הללו. אמנם, רונאלדו שחצן ובכיין, פפה אלים ולראמוס עדיין קשה לסלוח על השיער הארוך שליווה אותו שנים, אבל אף אחד מהם לא שחקן בית, כולם שכירי חרב- "גלאקטיקוס". למעשה, שחקן הבית היחידי בהרכב של ריאל הוא איקר קסיאס, אבל איזה דבר רע אפשר לומר עליו?
בזמנו היה אחד כזה - פרננדו היירו (הוא אמנם לא גדל בריאל, אבל גם ראול גדל באתלטיקו...) מספר 4 בלבן שכל כך נהניתי לשנוא (ובו בעת לדמיין אותו לובש את מדי ברצלונה). הוא היה ריאל וריאל הייתה היירו. במהלך 14 שנותיו בריאל, היירו גם היה ה"קלאסיקו". הוא סימל את הקשיחות הבלתי המתפשרת שדרושה במשחק ענק שכזה, לצד סגנון משחק אלגנטי ושקט. בדיוק כפי שמצפים כאשר שתי הקבוצות הגדולות והמוכשרות ביותר בתבל עולות לכר הדשא. לצערי, התהליך שבסופו הוא ראה את הדלת החוצה מריאל יחד עם דל בוסקה ואשר הותיר את הלבנים חסרי נשמה, הוא גם התהליך שהכניס את הכסף והוציא את הרומנטיקה מהכדורגל בכלל, ומ"הקלאסיקו" בפרט. עם היירו, במרכז ההגנה של ריאל ביום ראשון בקאמפ נואו, זה היה נראה אחרת. (יאיר בן אליעזר)
רונאלדיניו
לילד כמוני שנולד בסוף שנות ה-80, שגדל על הטלוויזיה החינוכית וערוץ הילדים, כדורגל בשכונה ו(עוד) לא בפלייסטיישן, שגדל בנוסף על עידן הזהב של הכדורגל הישראלי של שנות ה90- עם הקרבות האדירים בין מכבי חיפה של עטר וברקוביץ' למכבי ת"א של דריקס ונמני, החשיפה לכדורגל העולמי הגיעה רק בתחילת שנות ה-2000. המשחק הראשון שיצא לי לראות אחרי שהתקינו לנו את הממי, שפתח עולם של יותר משלושה ערוצים, היה ברצלונה מול סביליה בקאמפ נואו בתחילת עונת 03-04 ושם יצא לי לצפות בשער היפה ביותר שראיתי עד כה. רונאלדיניו התחיל אז את התקופה שתגדיר אותו בהמשך כאחד הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל. הוא קיבל כדור מוואלדס, רץ לאורך 50 מטרים באגף השמאלי, חלף על פני שני שחקנים ושיחרר בומבה מ-30 מטרים למשקוף ופנימה. זהו, התאהבתי ברונאלדיניו ובברצלונה.
זו הייתה תקופה שונה בכדורגל הספרדי. אז לא היה מדובר במירוץ של שני סוסים, אלא כלל גם קבוצות חזקות כגון ולנסיה ולה קורוניה. ריאל אז הייתה בעידן הגלאקטיקוס הראשון וברצלונה בדיוק נבנתה לאחר עזיבתו של המלך הישן - ריבאלדו. את הבנייה הוביל ז'ואן לאפורטה, שנבחר לשמש כנשיא המועדון. פרנק רייקארד מונה למאמן ומיד הוא הביא את הכישרון מפ.ס.ז', ששיחק תחת לואיס פרננדז והוכיח את עצמו במונדיאל 2002 כשעזר לברזיל לזכות בתואר בפעם החמישית והביך את דייויד סימן האנגלי בכדור חופשי מ-35 מטרים. עידן חדש עמד בפתח הקאמפ נואו, עידן של חיוך ברזילאי שובב.
בעונה הראשונה שלו ברצלונה סיימה במקום השני אחרי דפור ושנה לאחר מכן היא כבר קטפה את תואר האליפות. ב-05/06 בארסה קטפה את האליפות והשלימה את החגיגה עם הזכייה בליגת האלופות. אבל מה שזכור לי יותר מכל היה הקלאסיקו בברנבאו. 80,000 מדרידיסטים מעודדים את ריאל בכל הכוח. זידאן, ראול, בקהאם, צ'אבי, אטו ורונאלדיניו גאושו עלו על כר הדשא. כבר לפני שריקת הפתיחה אפשר היה לראות שזה יהיה משחק לפנתיאון כשרונאלדיניו ורונאלדו עמדו בצד והריצו בדיחות כאילו הם נמצאים בפאב בריו דה ז'ניירו. ידענו שמשהו מתבשל. ברצלונה ניצחה 0:3, אפילו הקהל בברנבאו נעמד ומחא כפיים לפנומן הברזילאי. הוא ידע שזו הייתה הופעה לאגדות. מבחינתי, רונאלדיניו לעד יהיה חסר במשחקי הקלאסיקו. האיש שנחשב בזמנו לשחקן הטוב ביותר בעולם ואחד מהטובים בהיסטוריה, האיש שהיה מהגורמים המשמעותיים ביותר בהפיכה של ברצלונה לאימפריה. גאושו פינה בסוף 07/08 את המקום לנסיך שגידל, ליאו מסי. החיוך של רונאלדיניו היה הסמל המובהק ביותר לכדורגל היפה, השמח, השכונתי שגרם לכל קבוצה בעולם לרצות ולהיראות כמו ברצלונה. כנראה שזה תמיד יהיה ככה (דותן בן יוסף)