לא היינו צריכים את חגיגות יום ההולדת של מייקל ג'ורדן כדי להיזכר שכשזה מגיע ל-NBA, הדיון כמעט כל הזמן סובב סביב הסופרסטארים. זו תופעה שהייתה קיימת עוד לפני מייקל, אבל הוקצנה משמעותית עם הופעתו ועם ההחלטה של הקומישינר דייויד סטרן באמצע שנות השמונים לדחוף את הליגה דרך השמות הגדולים שלה, ולאו דווקא דרך שמות הקבוצות שלה. ומה שהתחיל בשיקגו, בא לידי ביטוי גם היום באותה בולס ממש. למרות התבוסה למיאמי, הקבוצה חווה עונה מצוינת. ועדיין, יש רק דרך אחת בה היא מצליחה לתפוס קצת כותרות – דריק רוז. דריק רוז נפצע. דריק רוז עבר ניתוח. דריק רוז משתקם. דריק רוז עומד לחזור.
גם ביממה האחרונה, בה שיקגו לא ביצעה שום עסקה לפני תום מועד ההעברות בליגה, הכותרות הגיעו מכוונו של רוז – רג'י רוז, אחיו של דריק ומנהלו. רג'י ביקר בצורה קשה את הנהלת הקבוצה על כך שלא עשתה דבר לחזק את הקבוצה, ואמר ש"זה מתסכל לראות את אחי נותן את הלב והנשמה שלו עבור הקבוצה, ואז לראות שהם לא שמים שום דבר סביבו".
רג'י רוז כמובן מגזים. לבולס יש סגל שגם בלי רוז ניצח עד כה העונה כמעט 60% מהמשחקים וניצב במקום החמישי במזרח. ודווקא עכשיו, כמה ימים אחרי ש-D-Rose חזר לקיים אימונים מלאים, מן הראוי לתת גם ל"צוות המסייע" הזה קצת התייחסות.
**
וזה חייב להתחיל על הקווים. ב-NBA, אם אין לך סופרסטאר, הדרך היחידה להמשיך לנצח היא להיות "קבוצה של מאמן". ולבולס יש על הקווים בדיוק את הדמות הזו, שהשחקנים משחקים בשבילה ונלחמים עבורה – תום ת'יבודו המצוין והמוערך. "הוא משנה פנים של מועדון, והוא עשה את זה בשיקגו", אמר עליו פעם בריאן סקלאבריני, ששיחק תחתיו בבולס ובסלטיקס (שם היה ת'יבודו עוזר מאמן), "לעשות דבר כזה ב-NBA זה באמת משהו בלתי נתפס".
ת'יבודו, זה כבר ידוע, עושה את זה דרך הגנה, הגנה ועוד פעם הגנה. המאמן הקפדני בן ה-57 שימש כעוזר מאמן בליגה משך למעלה מ-20 שנה, ויצר לעצמו מוניטין של מומחה הגנה, מוניטין שהתפרסם ברבים בזכות העבודה שעשה בסלטיקס בין 2007 ל-2010. כשקיבל את משרת המאמן הראשי בשיקגו הוא מיד הפך את הבולס לקבוצת הגנה מובהקת, למרות היכולות ההתקפיות של רוז וקרלוס בוזר. העונה, כשרוז פצוע, ההצטיינות בהגנה קיבלה דגש גדול עוד יותר. הקבוצה סופגת רק 91.4 נק' למשחק (שלישי בליגה) ורק 98.6 נק' נק' לכל 100 פוזשנים (מקום 4 בליגה). ככה זה כשהקבוצה כולה מחוייבת לגמרי למשחק הגנה מתוחכם, גם כוכבים "רכים" כמו בוזר נותנים הכל.
"תיבודו צופה במשחקים של היריבות פעמיים או שלוש ולומד את האחוזים של שחקנים מכל טווח ובכל מצב, ולפי זה מתאים את ההגנה", סיפר סקלאבריני מעט על הפנאטיות של ת'יבודו. והפנאטיות הזו מחלחלת לכל אחד משחקני הקבוצה. הבולס נמצאים בצמרת בכל פרמטר שמעיד על הקרבה, שיקול דעת וצמצום טעויות – כל הדברים שמאמן יכול לשלוט בהם.
**
היעדרותו של רוז גרמה לכמה שחקנים לתת עונה אישית טובה יותר משציפו מהם, או בהשוואה לעונה הקודמת. הבולט שבהם הוא ג'ואקים נואה. הבחור המוזר למראה שגדל במשפחה עשירה, על הקו בין ניו יורק לפריז, הפך השבוע לאולסטאר לראשונה בקריירה. ולמרות שגדל לאבא טניסאי מפורסם מצרפת ולאמא דוגמנית משבדיה (כן, לנואה יש גנים של דוגמנית שבדית), נואה לא התבלט כילד מיוחד. הוא לא הצטיין בשום דבר בצורה מיוחדת, בניגוד למקרים אחרים של בנים-של-כוכבים. "הדבר שאני הכי גאה בו זה שלעולם לא הייתי נחשב לאחת ההבטחות הגדולות", גילה נואה, שמעולם לא היה השחקן הכי מוכשר, או זה שהכי כיף לראות בקבוצות בהן שיחק. יותר מזה, הוא היה ילד בעייתי שנזרק מהתיכון ושחקן אפור שזורק שלשות מפעם לפעם.
אבל לנואה יש תכונה שלרוב לא משוייכת אוטומטית עם בנים-של-כוכבים: מוסר עבודה גבוה. בתיכונים ובמכללות הוא תמיד שמח להילחם עם הילדים הגדולים, אלה שזכו למלגות יוקרתיות בסירקיוז ובקונטיקט. "אין קיצורי דרך בחיים", אמר אחרי שנבחר לאולסטאר השנה, משפט מוזר מאדם עם רקע משפחתי כמו שלו. אבל משפט שלגמרי תפור על נואה, שהתקדם מנער כדורים לנער פוסטר, ואז החל גם לקבל דקות. במכללות כבר הגיע לטופ כשזכה באליפות ארה"ב פעמיים ברציפות עם פלורידה, נבחר במקום התשיעי בדראפט 2007, ועכשיו כאמור נבחר לראשונה לאול סטאר. נואה מייצג את כל העקרונות של הבולס הנוכחיים – הגנה, עבודה קשה ומלחמה.
אבל גם מאמן מעולה וחבורה מסורה של שחקנים כשרוניים לא יכולה לכפר על הבעיות של שיקגו. ראשית, הגנה מצויינת לא יכולה להביא אליפויות לבד. בעשרות השנים האחרונות, רק דטרויט של 2004 זכתה בתואר עם התקפה לא טובה וללא סופרסטאר, כשקלעה קצת יותר מ-90 נקודות למשחק (24 בליגה). המצב של הבולס עגום עוד יותר מהבחינה הזו, ועם ממוצע של 93.7 נקודות למשחק הם מדורגים רק במקום ה-26. בלי רוז, לבולס אין אף סקורר מוכח ויציב. הקלעי המוביל בקבוצה הוא לואול דנג, שהוא גם הסטופר ההגנתי שלה, והוא בסך הכל מגרד את ה-17 נק' למשחק מלמטה. בוזר הוא אמנם כלי יעיל בפיק אנד רול, אבל ממש לא יכול לסחוב קבוצה על הגב. ריפ המילטון מבוגר מדי ותורם רק קליעה מרחוק (פחות מ-2 זריקות מהקו למשחק). מרקו בלינלי ונייט רובינסון תורמים הרבה נקודות בדקות מוגבלות, אבל יש סיבה שהדקות שלהם מוגבלות.
**
ולמרות שלא עשו דבר לפני שפג מועד ההעברות, ברור שמשהו צריך להשתנות. במבנה תקרת השכר הנוכחי, מצב כמו בשיקגו – של ארבעה שחקנים שמרוויחים מעל 10 מיליון דולר בעונה – כמעט ולא מתקיים. מנהלים חוששים להיכנס למצב כזה כי הוא מגביל אותן מאוד. המודל המקובל הוא של שלושה שחקנים שמרוויחים סכומים כאלה – ניו יורק, מיאמי, בוסטון ואוקלהומה סיטי הן דוגמאות לכך, והעברתו של ג'יימס הארדן מהת'אנדר ליוסטון רגע לפני שהעונה נפתחה נבעה מאותה פילוסופיה בדיוק.
בעונה הבאה בשיקגו, רוז, דנג, נואה ובוזר ירוויחו כולם מעל 12 מיליון. רק ארבע קבוצות יהיו במצב פחות או יותר דומה ב-13/14, דנבר, גולדן סטייט, ברוקלין ולייקרס. השתיים הראשונות ינסו לצאת מהמצב הזה כמה שיותר מהר, השתיים האחרות מוחזקות על ידי בעלים/שוק שמאפשר להן לבזבז כמה שהן רוצות. בעונה הבאה שיקגו תשלם, לראשונה מזה זמן רב, את מס המותרות, שמופעל על קבוצות שחורגות במיוחד מתקרת השכר.
והבעיה היא לא רק אותם שלושה מיליון דולרים שיוזרמו לקופת הליגה, אלא הקושי לתמרן בשוק השחקנים עם פיירול כל כך עמוס. לכן הייתה ציפייה שהקבוצה תעביר אחד מהשחקנים האלה עד אתמול. ולכן זה נראה כל כך הגיוני שבקיץ שיקגו תיפרד מבוזר או מדנג. כי עם כל הכבוד ליכולות שלהם, ה-NBA זו ליגה של סופרסטארים, ועם כוכב גדול אחד לא זוכים באליפות. תשאלו את לברון ג'יימס.