$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

יובנטוס נגד שאר העולם: הליגה האיטלקית יותר מעניינת מתמיד

נאפולי ופיורנטינה התחזקו, מילאן ורומא מאיימות לפרוח ואינטר עדיין מגמגמת. אבי מלר פותח עונה חדשה בארץ המגף ועושה לנו סדר: גומז, היגוואין, באלוטלי וטבס ידאגו שיהיה מעניין, ומה שהכי מרתק הם ההימורים. לא מסכימים? טקבקו

אבי מלר
אבי מלר   23.08.13 - 17:00
Getting your Trinity Audio player ready...
לא יהיה משעמם לרגע. הסריה A יוצאת לדרך (gettyimages)
לא יהיה משעמם לרגע. הסריה A יוצאת לדרך (gettyimages)
לראות את נאפולי ולמות. נאפולי הרי חייבת להיות אלופת איטליה הבאה. בשעה שכל 20 המועדונים בסריה A הוציאו הקיץ ביחד על ההעברות 370 מיליון יורו – ממוצע של 18 מיליון לקבוצה – הרי שנאפולי זינקה לראש דירוג המשקיעות עם רכש ב-86 מיליון יורו, קרוב לרבע מכל ההוצאות גם יחד. בכסף הגדול הזה – לבטח במושגים של מועדון המגף הדרומי – היא קנתה את גונסלו היגוואין, חוסה קאייחון וראול אלביול מריאל מדריד, דריס מרטנס מאיינדהובן, השוערים רפאל מסנטוס ופפה ריינה מליברפול, פבלו ארמרו מאודינזה ועמנואלה קאלאיו מסיינה.
זה נראה טוב ומבטיח. גם אם התקציב הגדול הזה התאפשר בזכות מכירת אדינסון קבאני לפאריס סן ז'רמן – עדיין מגיע לבעלים היומרני אאורליו דה לורנטיס אשראי על העמדת הכיס שלו מאחורי האמביציה. המאמן החדש ראפא בניטס בוודאי לא חש מוגבל ומקופח כמו בחלק מהזמן שלו בליברפול ובאינטר. נאפולי מודל 2014 חייבת איפוא לשפר את מעמדה מאשתקד, כלומר להביא הביתה סקודטו ראשון מאז 1990.

כל הדרכים מובילות לרומא. אין ספק כי זו העונה של הג'יאלורוסי. אחרי כל כך הרבה התפתלויות, פיתולים, עליות, מורדות, קפיצות ומעידות – הנה סוף סוף יש לרומא כל הסיבות לאופטימיות ולקטיפת הכתר האיטלקי הבא עלינו לטובה.

זה מתחיל בבעל הבית החדש, ג'יימס פאלוטה, היזם ואיש העסקים האמריקני מבוסטון, שנכנס לביזנס מאוחר מדי בעונה שעברה על מנת לייצב את הקופה ולהחיל את תפיסתו, אבל בפגרה הזו כבר לא לקח שבויים. שיעורי הבית הקפדניים שלו הביאו לאולימפי קו את המאמן הצרפתי הדקדקן רודי גארסיה, שחולל פלאים עם ליל וסט. אטיין. את רכבת ההרים הרומאית בין הקורות הוא בלם עם עם השוער הבינלאומי המצוין והמנוסה מורגן דה סנקטיס מנאפולי, ואת העורף חיזק עם מחדי בן-עטיה, המרוקני המיומן, מאודינזה. במרכז השדה הוא שם ידו על יהלום: קווין סטרוטמן מאיינדהובן, מעמודי התווך של נבחרות הולנד הצעירה והבוגרת בצוותא
רק בחוד נותרו לו עדיין סידורים ותפילות. פבלו אוסבלדו הסתכסך עם האוהדים והלך לסאותהמפטון, ג'רביניו בא מארסנל. אם הפנייה לבורא עולם תגרום לחלוץ מחוף השנהב להשתפר, למתיאה דסטרו להתחיל להתקרב לפוטנציאל, לדניאלה דה רוסי לתת פעם גם עונה טובה בקבוצה ולא רק בנבחרת, ולנסיך/מלך/קיסר טוטי לנצל את 37 שנותיו כדי לטפס למקום ממנו יוכל לשבור בעוד עונה-שתיים את שיא שערי הסריה A – הרי שרומא תשאיר לכל 19 היריבות שלה אבק.

רגע, אבל מילאנו היא הרי אופרה אחרת. עיר האופנה בטוח תחזור לאופנה השנה. נו, טוב, לא אינטר, שהרכש הכבד והחשוב שלה הוא המאמן, וולטר מצארי. עם כל הכבוד לאיש שנדד לצפון העשיר אחרי שהעלה את הדרום העני על המפה, הוא לא מסוגל לאפות פיצה נאפוליטנה עם מרכיבים של דייסה. הפריכות חסרה לו בעיקר בשפיץ, שם מאורו איקארדי בוסרי מדי, איזק בלפודיל חלש מדי, ודייגו מיליטו ותיק מדי.

מצארי והנראזורי יזדקקו בעיקר לסבלנות: מאסימו מוראטי, שהשקיע את ליבו, נשמתו והונו במועדון, עשה את שלו ורוצה ללכת. המו"מ עם הטייקון האינדונזי אריק טוהיר על מכירת 75% מאינטר, קורם עור וגידים בימים אלה ועשוי להסתיים בקרוב. או אז (ינואר?) ייפתחו הכיסים השחורים-כחולים מחדש ולאינטר תהיה משענת ותקווה להשתחל שוב למקומות בטבלה שמהם רואים את טורינו, ז'נבה וניון.

אבל יש בעיר חתיכה אחרת שגרה ברחוב סן סירו. והרי מילאן לבטח תעשה הפעם את השדרוג האולטימטיבי. אשתקד, אחרי אובדן זלאטן וטיאגו סילבה, היא קרטעה כמו הרכבת הקלה בתל אביב – שתיהן נראו כמוצר שיהיה מוכן ב-2020 – והנה אט אט ובבטחה, פיתחו הרוסונרי שיטה אבולוציונית חדשה: איך להתקדם בלי לשכנע. הפטנט היה כה מוצלח – מקום שלישי – עד כדי כך שהוא הותיר אפילו את המאמן מסימיליאנו אלגרי (שבאמצע העונה כבר הוכרז פחות או יותר רשמית על חיפוש מחליפו) בתפקידו. אפשר אולי להבין את המנטרה של סילביו ברלוסקוני, שעם הכלכלה האיטלקית הממשיכה להיטלטל בין קטסטרופה לטרגדיה, ועם ההרשעה הפלילית ואימת המאסר שרדפו אותו, הסיח דעתו מהמועדון והקבוצה, והמשיך במדיניות הקיצוץ ושימת הקצוץ.

אבל מילאן המצחיקה, שהוציאה 16 מיליון יורו, כמעט מחצית מהם על רכישת שחקן שכבר מזמן שלה (כריסטיאן זאפאטה), מתחילה עונה ראשונה מלאה עם מריו באלוטלי, והשבוע באיינדהובן היא אף חשפה את הטריק האמיתי של השיטה הטרייה: הסתגלות ושיפור תוך כדי תנועה. זוהי אף מילאן שמפתה העונה את אוהדיה המסורים עם מנוי ב-210 יורו לעונה – 50 שקלים למשחק. הם יבואו, יראו, ידחפו וינצחו. ובקצב הזה הרי ברור לחלוטין שהקפיצה הגדולה העונה תהיה מהמקום השלישי לראשון.

ואם לא נאפולי, רומא ומילאן, אזי ברי שתהיה זו טוסקנה הקסומה שהכתר יתור אחרי צימר הולם בין גפניה ונופיה האקזוטיים, ויתנחל לו ברוב הוד והדר באחד הכרמים המקיפים את הארטמיו פרנקי די פירנצה, ביתה של פיורנטינה הנאווה והגאה, שלא חגגה את שמחת בית הסקודטו מאז 1969! והרי אין כלל צל צלו של ספק שהוויולה תנגן כינור ראשון.

נכון שהיא נאלצה לוותר על מנצח זוהר כסטפן יובטיץ' (מנצ'סטר סיטי), אבל במקומו הובא הכישרון העתיר של פאלרמו, הסלובני יוסיפ איליצ'יץ' רב הגוונים, ויחד עם הכספית של חואן קוואדרדו (אודינזה) והניסיון של מאסימו אמברוזיני (מילאן), הם יוכלו לשרת חוד עם מריו גומז (באיירן) וג'וזפה רוסי (שב מפציעה) שביום בהיר אפשר לבלום אותם רק עם כיפת ברזל.

גם על הקווים יש לפיורנטינה אס. המוניטין של וינצ'נזו מונטלה (39) צמח ופרח באחרונה באיטליה למימדים מפתיעים בהתחשב בזמן הקצר (שלוש שנים) שחלף מאז המיר את מדי השחקן בחליפת המאמן. אבל על גבו של מונטלה כבר הודבק תג "הדבר הבא", מה שאומר שהוא ופיורנטינה התוססת שלו יעבירו כבר הפעם את הסחורה.

או שלא. כנראה שלא. בוודאי שלא. על טורינו לא נאמר או נכתב שום משפט חכם, שנון או מיוחד, אבל בפראפראזה על דברי המלחין ג'וזפה וורדי ("קחו את היקום, רק תנו לי את איטליה"), אפשר לטעון כאן די בביטחון כי גם אם תלכו ותחברו את נאפולי, רומא, מילאן ופיורנטינה ביחד, תנו לי את יובנטוס והיא לא תספור אותן.

מה שיובה כן תספור השנה הוא סקודטו שלישי רצוף, מה שלא עשתה מאז 1935 (אז השלימה סימפוניה של חמש אליפויות רצופות). לא צריך תואר בשום מקצוע על מנת להסביר את הסיבה: הגברת הזקנה פשוט צעירה, רעננה ועולה על כולן.

גם אם אנטוניו קונטה לא היה מחזק בפגרה את ההתקפה תוך ניסיון לשיקום הקריירות של פרננדו יורנטה וקרלוס טבס (ב-9 מיליון יורו, חה חה חה, 100 מיליון פחות מגארת בייל), ולא שם ידו על אנג'לו אוגבונה, מגן-בלם מחונן להפליא שיחליק בקלילות רכה אל הנעליים של קייליני, ברצאלי ובונוצ'י, ובנבחרת אף מזכירים את נסטה ובארזי ודומיהם – יובה היתה עדיין גדולה בכמה מספרים על כל האדומים-שחורים, צהובים-אדומים, תכולים, סגולים וסגולותיהם.

על אחת כמה וכמה כאשר הסגל של הביאנקונרי תוגבר, האצטדיון הביתי הפרטי הפך מבצר, וכל מיני סרחי עודף כמו ניקולה אנלקה, פליפה מלו וניקלאס בנדטנר, הפכו לשמות מן העבר. יובנטוס מודל 2014 חזקה מתמיד ומכולן. אנטוניו קסאנו, שינסה לככב בפארמה, אמר ש"יובה תיקח אליפות כבר באוקטובר". אפשר להבין אותו. מה שאומר שאם דווקא הפעם יובנטוס תמעד – זו תהיה עונה שתיזכר לעד.

תחזית (הכוללת ברכות לעולה החדשה סאסוואולו על הופעת הבכורה בסריה A, ומברכת את רומיאו ויוליה ששוב יוכלו להשקיף מהמרפסת בוורונה על דרבי עירוני):

1. יובנטוס

2. מילאן

3. רומא

4. פיורנטינה

5. נאפולי

6. אינטר

7. אודינזה

8. לאציו

9. קטאניה

10. קליארי

11. פארמה

12. בולוניה

13. סאסוואולו

14. גנואה

15. סמפדוריה

16. טורינו

17. ורונה

18. אטאלנטה

19. קייבו

20. ליבורנו

גמר גביע איטלקי: פיורנטינה - רומא

כדורגלן העונה: קרלוס טבס (יובה) והיועץ האיטלקי שלי, גלעד רבינר, טוען: פול פוגבה

תגלית העונה: סימונה זאזא (סאסוואולו)

פלופ העונה: גונסלו היגוואין (נאפולי)

המאמן המפוטר הראשון: סטפנו קולנטואונו (אטאלנטה).