הכרזת העצמאות: ג'ובאני סימאונה והצל הכבד

מחקרים קובעים שהשאלה הנפוצה ביותר שישראלים שואלים כשהם מבקרים בבואנוס איירס היא ״איפה מתארגנים?״. כנראה שהשאלה ששואלים הכי מעט את האדם ברחוב הבירה הארגנטינאית הוא ״מה דעתך על ג׳ובאני סימאונה?״. אם ממש תתעקשו, גם לתהייה הזאת תקבלו תשובה מפורטת.

לא כל האנשים ברחוב בבואנוס איירס הם פרשני כדורגל, אבל עדיין הם ארגנטינאים, צריך להיות להם מושג כלשהו בענף. למרות זאת, רבים מהתושבים בעיר הבירה מעדיפים להתעלם מהיכולת של ג׳ובאני. הדבר המכריע מבחינתם הוא שם המשפחה שלו: כשאבא שלך הוא אחד מהמאמנים המובילים בעולם, החיים שלך מסודרים. ואפילו לא דיברנו על הצד הכלכלי.

לג׳ובאני יש את התפקיד הכי מסובך היום בעולם הכדורגל.  תשאלו את ג׳ורדי קרויף, ששיחק בין היתר בברצלונה ובמנצ׳סטר יונייטד, אך מקומו בהיכל התהילה שלהן רחוק מלהיות מובטח. אין דבר שהארגנטינאים יותר אוהבים מאשר לשתות דם, וכשהצל של אבא דייגו כל הזמן מעל בנו הצעיר, יעקבו אחרי כל מהלך שלו, יחכו להזדמנות שימעד, לרגע ש״יבזה״ את המשפחה. למרות שהוא משחק בגנואה, לא הקבוצה שמקבלת את רוב תשומת הלב, השם על החולצה הוא שמשחק כאן ומושך עוד ועוד זוגות עיניים.

״אין בו שום דבר מיוחד, רק השם המשפחה״, קבעו הרוב המוחלט של הנשאלים ברחובות בואנוס איירס. עזבו אתכם מהמיקום בו נאמרה, הדעה היא לגיטימית, אבל גם אפשר לחלוק עליה: ג׳ובאני הצעיד בשנה שעברה את ארגנטינה לזכייה באליפות דרום אמריקה עד גיל 20, כשכבש תשעה שערים והפך לשחקן האלביסלסטה הצעירה שכבש את הכמות הגבוהה ביותר של שערים בטורניר אחד. ״אבא שלי רצה שאבקיע שבעה שערים, בסוף סיימתי עם תשעה״, סיפר החלוץ הצעיר. את זה, משום מה, העדיפו התושבים לא לספר.

ג׳ובאני בן ה-21 הוא בנו הבכור של דייגו. הוא נולד במדריד, בזמן ש״אל צ׳ולו״ שיחק באתלטיקו ולצידם של ג׳יאנלוקה וג׳וליאנו, הוא אחד משלושה ילדים שיש לסימאונה במשותף עם אשתו לשעבר, קרולינה באלדיני, ממנה נפרד ב-2008. באותה שנה, כש״אל צ׳ולו״ אימן בריבר פלייט והצעיד אותה לאליפות ארגנטינה, ג׳ובאני החל להתאמן במחלקת הנוער של מועדון הפאר מבואנוס איירס, אך הוא לא נשאר יותר מדי זמן קרוב לאבא, שעזב לאחר הזכייה לסן לורנסו.

השאיפה הכי גדולה של ג׳ובאני הייתה להתרחק כמה שיותר מאבא. לא לנתק איתו קשר חלילה, להיפך, הוא סיפר שזה ״קשה להתראות איתו פעם בחצי שנה״ ובכל פעם שהייתה פגרה בארגנטינה, הוא דאג לבקר אותו במדריד ולהצטרף לאימוני אתלטיקו. אם זה היה תלוי בחלוץ הצעיר, שמכונה ״אל צ׳וליטו״ (צ׳ולו הקטן), הוא היה מקווה שיתנו לו כינוי אחר, שיטשטש ככל האפשר את הקשר ביניהם, שיעריכו אותו ולא בגלל שם המשפחה: ״קשה מאוד לחיות עם הגדולה שלו, אבל אני חייב לנסות להתמודד, להראות שאני יכול לעמוד בזכות עצמי״.

רמון דיאס, לימים מאמן נבחרת פרגוואי ומאמן ריבר ב-2013, נתן באותה שנה לג׳ובאני את ההזדמנות בקבוצה הבוגרת. ב-16 משחקים, החלוץ מצא את הרשת פעמיים בליגה. את רוב תשומת הלב סביבו תפסה תספורת מזעזעת איתה הופיע לאימון, בה גילח את כל אזור הקרקפת, אך לא קיצץ מסביב. אם אתם בהתערבות ולא החלטתם מה יהיה העונש של המפסיד, יש לכם פה אופציה מעניינת. עונה לאחר מכן, דיאס עזב ובמקומו מונה מרסלו גז׳ארדו. צ'וליטו ראה בעיקר מהספסל את הקבוצה זוכה באליפות ה-36 שלה, אך בקופה סודאמריקנה זכה לדקות קצת יותר משמעותיות, כבש פעמיים וסייע למיז׳ונריוס לזכות לראשונה בתואר.

למרות שלא היה שחקן יותר מדי משמעותי בריבר, ג׳ובאני עורר עניין באירופה לאחר שסחף את ארגנטינה לזכייה באליפות דרום אמריקה לנבחרות צעירות: פאלרמו קיוותה שיחליף את פאולו דיבאלה, שנמכר ליובנטוס, גם פנרבחצ׳ה עקבה אחרי הכישרון. ״כמו כל אבא, גם אני גאה לראות את הילד שלי מתקדם״, התייחס אל צ׳ולו לפריחה של בנו בטורניר באורוגוואי, ״זה תענוג לראות את העבודה הקשה שלו משתלמת״. הילד, שרוצה להיות יותר מ"הבן של", הוסיף: ״אני לא רואה את השם שלי כנטל, אלא כאתגר. הוא נותן לי המון, זו גאווה שאבא שלי הוא דמות כל כך חשובה. הוא מודל לחיקוי ואני מקדיש גם לו את הזכייה״.

למרות האהבה לריבר, ג׳ובאני הרגיש שאם ישאר במונומנטאל, ההתקדמות שלו תיעצר. הוא משוכנע שנועד לגדולות: ״קיעקעתי על הזרוע בגיל 14 את הסמל של ליגת האלופות, אני בטוח שאזכה בה יום אחד״. למרות התעניינות מאירופה, הוא נשאר בארגנטינה והצטרף בהשאלה לבאנפילד. ״התחרתי בריבר מול מפלצות על מקום בהרכב״, התייחס צ׳וליטו לחלוצים בולטים בדרום אמריקה כמו פרננדו קבאנגי, תיאו גוטיירס ורודריגו מורה, ששיחקו לצידו, ״אני חייב להמשיך להבקיע שערים״. בין 2015 ל-2016 בנו של מאמן אתלטיקו עשה זאת בהצלחה כשמצא את הרשת 12 פעמים בקבוצתו החדשה.

למרות שלקח חלק בטורניר האולימפי המאכזב של ארגנטינה בריו, שם נבחרתו לא עברה את שלב הבתים, ג׳ובאני המשיך לקבל תשומת לב. הוא הודיע שיש קבוצה אחת שבה לא יחתום: ״עבור כל שחקן ריאל מדריד היא חלום, אך אני לא יכול לשחק שם. זה יהיה חוסר כבוד לאבא שלי שנתן לי המון״. פאלרמו שוב הייתה מועמדת להחתימו, אך מי שזכתה במירוץ הייתה גנואה, ששילמה לריבר 3 מיליון יורו תמורת אל צ׳וליטו, שחתם לחמש שנים.

״כשסיפרתי לאבא שאחתום בגנואה, הוא חשש״, חשף ג׳ובאני, ״הדאגה שלו הייתה בגלל המשחק הפיזי באיטליה ואם אני מתאים לו״. צ׳ולו מכיר היטב את הסרייה A, שם שיחק בפיזה, אינטר וזכה באליפות עם לאציו. ״לקחתי מאבא את ה׳גרה׳ (garra), שזה ביטוי בארגנטינה להצגת נחישות, עקשנות וכעס. קשה מאוד לחיות עם הגדולה שלו ובזכותו אני אהפוך לחזק יותר ממנו. אני חייב להיות יותר חזק ממנו כדי להוכיח שאני ראוי״, מסביר בנו של מאמן אתלטיקו, ״אני חייב להוכיח שאם אני כאן, זה רק בזכות עצמי, כי אני ג׳ובאני ולא מישהו אחר. הוא נותן לי שיעורים לחיים, פחות בכדורגל, בנושא הזה אני צריך להקשיב למאמנים שלי״.

ג׳ובאני ערך את הבכורה שלו בגנואה כשעלה מהספסל ב-2:0 לסאסואולו, שבוע לאחר מכן הוא שותף כמחליף ב-0:0 מול נאפולי כשהחליף את לאונרדו פאבולטי, שנפגע. רק הופעה גדולה של פפה ריינה מנעה ממנו לכבוש מול התכולים. פציעתו של פאבולטי, החלוץ המוביל של הרוסובלו, הייתה נקודת מפנה עבור צ׳וליטו. במחזור שלאחר מכן, הוא פתח מול פסקארה וכבש שער בכורה ב-1:1 לאחר שניצל מסירה של סנטיאגו ג׳נטילה, ארגנטיני נוסף, וכבש מהרחבה בצורה מרשימה. זה היה סוף שבוע מיוחד עבור משפחת סימאונה: מלבד שער הבכורה באירופה של החלוץ הצעיר, דייגו הפך בגיל 46 בפעם הראשונה לאבא לילדה, לאחר שבת זוגו כיום, קרלה פריירה, ילדה את פרנצ׳סקה, בתם המשותפת.

הימים המרגשים נמשכו גם במחזור הבא, כששער של ג׳ובאני סידר לגנואה 0:1 על בולוניה, במשחק סוער בו הורחקו 3 שחקנים. ״הוא חלוץ נהדר שרץ ותוקף ללא הפסקה, אנחנו מאוד מרוצים ממנו״, החמיא לחלוץ הצעיר של הרוסבולו מאמנו, איבן יוריץ׳, שגם שלח מסר: ״הייתי שמח שיותר ידברו עליו בתור השחקן שהוא ופחות בתור הבן של מישהו״. זה שג׳ובאני ״מתנער״ משחקן עבר אחד, לא אומר שהוא אינו מעוניין ללכת בדרכו של אחד אחר: ארגנטיני שהפך לכוכב גדול בגנואה, במדיה כבש 34 שערים ב-2 עונות. ״אני רוצה להצליח בדיוק כמו דייגו מיליטו״, הכריז סימאונה הבן.

לא מעט פעמים שמענו על ילדים שעשו את הצעדים הראשונים שלהם בכדורגל וקרסו לאחר לחץ עצום שהפעילו עליהם ההורים מהיציע. אמנם דייגו לא מגיע למשחקים של ג׳ובאני, אך הבן מרגיש היטב את הנוכחות של האב בכל פינה במגרש. שם המשפחה נותן לו המון, אך כדי להיות שחקן משפיע לפחות כמו שאביו היה, הוא יצטרך לנצח את השדים של העמידה בציפיות, שמגיעות עם הכיתוב מעל המספר בגב החולצה שלו. ויש גם מוסר השכל לסיפור שלנו: אל תדברו עם זרים ברחוב.