יש משהו מוזר ולא טבעי כשקבוצה זוכה באליפות מבלי לשחק, כמו שקרה בסוף השבוע האחרון לברצלונה. ה-1:1 של אספניול מול ריאל מדריד הבטיח לבארסה את האליפות ה-22 בתולדותיה, עוד לפני המשחק מול אתלטיקו מדריד בוויסנטה קלדרון.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לברצלונה. זה קרה לקבוצה של יוהאן קרויף ב-1991 כשאתלטיקו מדריד הפסידה לריאל סוסיאדד. וזה קרה לקבוצה של פפ גווארדיולה לפני 4 שנים, כשריאל מדריד נוצחה 3:2 על ידי ויאריאל. הפעם זה קרה גם לטיטו וילאנובה, שזכה באליפות בעונתו הראשונה כמאמן. על פניו, מדובר בהישג גדול, במיוחד כשנזכרים במה שעבר על טיטו במהלך העונה והקרב הגדול שלו מול מחלת הסרטן.
ובכל זאת, האליפות הזו מתקבלת ברגשות מעורבים. המועדון אמנם יארגן את כל הטקסים, השחקנים ייסעו על גבי האוטובוס הפתוח ברחובות העיר, אבל ישקר מי שיגיד שבקרב האוהדים יש שמחה אדירה. שמחה כן, אבל מאופקת. גם כי אף אחד לא שכח את התבוסה 7:0 לבאיירן מינכן בסיכום חצי גמר ליגת האלופות, וגם משום שהאליפות הזו נקבעה כבר לפני חודשים רבים - פחות או יותר באמצע העונה.
הכל יחסי, טען אלברט איינשטיין, והוא כמובן צדק. שום הישג אנושי אינו מוחלט. הוא תמיד מושווה להישגים אחרים. אנחנו חייבים לקבל פרספקטיבה כדי לבחון את מה שקרה ולתת לאירוע הזה את הפרופורציות הנכונות שלו. ולפעמים מה שנראה לנו כהישג ענק בזמן מסוים, נראה כמו עניין פחות גדול ומרשים בזמנים אחרים. לפעמים מה שנראה כמו הישג אפרורי ודהוי, מתברר בחלוף השנים כאירוע בעל משמעויות עצומות.
לכן קשה ואולי אף בלתי אפשרי לקבוע מסמרות לגבי האליפות הנוכחית ולתת לה ציונים. כי זו האליפות הראשונה בעידן טיטו וילאנובה. נצטרך לעבור עוד שנתיים או שלוש איתו – בהנחה שהוא יישאר בקבוצה – כדי להעריך נכונה את האליפות של עונת 2012/13.