המעגל נסגר. 4 שנים אחרי שבכו על הדשא במוסקבה בסיום דו קרב פנדלים, 9 שנים אחרי פתיחת הפרוייקט השאפתני של רומן אברמוביץ' ורגע לפני שהקבוצה הזו כפי שאנחנו מכירים אותה תשתנה - צ'לסי סוף סוף אלופת אירופה. הבלוז עשו היסטוריה וזכו בתואר הנחשק ביותר ביבשת הודות לניצחון כל כך מתוק 3:4 על באיירן מינכן בפנדלים (1:1 בתום 120 דקות). לפני גמר ליגת האלופות הזה היו שטענו שמדובר במשחק לא ממש קלאסי. 63,000 הצופים באליאנץ ארנה והמיליונים בבית כבר יודעים: גמר 2011/12 היה אחד מהדרמטיים שראינו, הרבה בגלל הסיפורים שעומדים מאחוריו.
גם כעת לאחר שהגביע כבר הונף מבט על הדרך של צ'לסי עד לתואר מראה מסלול כמעט בלתי אפשרי. זה התחיל עם עונה איומה של המועדון בפרמיירליג, כאשר רק לפני שלושה חודשים קיבל לידיו רוברטו די מתיאו קבוצה מפורקת, מפוררת ובעיקר כזו שנראית כמו אחת שעבר זמנה.
בהמשך הגיע הפסד חוץ לנאפולי שנראה היה שחיסל את הסיכוי גם באלופות, אבל קאמבק הירואי נתן עוד תקווה. אחרי בנפיקה הלונדונים "זכו" לקרב עם אלופת אירופה היוצאת ברצלונה. אבוד מראש? שוב אף אחד לא נתן לכחולים צ'אנס ממשי, איך זה נגמר אנחנו כבר יודעים. לקינוח סידר הגורל צ'אנס לתואר אלופות ראשון בתולדותיה על מגרש של היריבה, שעל הנייר גם נחשבה פיבוריטית. בדקה ה-83 שער של תומאס מולר סיים לחץ מסיבי של הגרמנים עם יתרון והאנגלים נראו בדרך לעוד מפח נפש. ואז הקסם של הבלוז התעורר לפעם אחת אחרונה.
דקה אחת לפני שהשופט סיים את הנשף (89) דידיה דרוגבה, אולי במשחקו האחרון במדי צ'לסי, הגיע משום מקום ועם נגיחה אחת גדולה החזיר את את הבלוז לחיים. הגרמנים, שבמשך 90 דקות שלטו בצורה מוחלטת קיבלו לפתע פלאשבקים מגמר 1999 מול מנצ'סטר יונייטד ובהארכה כבר לא תיפקדו. זה הספיק לחבורה של די מתיאו לסחוב עד לפנדלים, שם כבר ראינו עוד משהו שנראה קצת מופרך. קבוצה אנגלית מנצחת יריבה גרמנית בדו קרב מהנקודה על הבמה הכי חשובה שיש. מי היה מאמין כבר אמרנו?
יכול מאוד להיות שהמשחק הערב מסיים עידן בצ'לסי הנוכחית, זו שיסודותיה נבנו אי שם בתחילת העשור על ידי ז'וזה מוריניו (שהוא וריאל מדריד דווקא לא הצליחו לעמוד מול באיירן העונה). עבור פרנק למפארד, דידייה דרוגבה, פטר צ'ך, אשלי קול ואחרים היתה זו ככל הנראה ההזדמנות האחרונה לזכות בתהילת עולם במפעל החשוב ביותר שיש לכדורגל המועדונים להציע. יש לשער שבלונדון גם מרגישים כי הניצחון הערב הוא גם עבור הקפטן ג'ון טרי שהיה מושעה ולא זכה לדרוך על הדשא, יתר המורחקים מהגמר וכמובן המנג'ר רוברטו די מתיאו - בשר מבשרו של המועדון שהגיע רק בתחילת העונה ועם סיפור סינדרלה אישי סיפק עוד קצת רומנטיקה לאירוע.
האיטלקי, שהספיק להביא ב-3 החודשים שלו במועדון גביע אנגלי לרומן אברמוביץ' הצליח הפעם איפה שכזכור נכשל אברם גרנט שלנו ב-2008. הכדורגל של הקבוצה שלו היה רחוק מלהרשים הערב, אבל חייבים לזכור שהוא חסר את טרי, איבאנוביץ', מיירלש ורמירס. למרות ארגז כלים די אפור, בו נצצו בעיקר דרוגבה, למפארד ופטר צ'ך אחד גדול די מתיאו מיקסם את היכולת של קבוצתו לשיא, השיג את המקום בליגת האלופות גם בעונה הבאה והציג לבוס את הקבלה הכי גדולה שיש. עכשיו רק נשאר לו לחכות להצעה לחוזה, שתאפשר לו להיות האיש שיוביל את הבלוז לשנים הבאות.
ועדיין למרות כל אלה. לא מעט אנשים ירגישו כנראה שדווקא באיירן מינכן היא זו שהיתה ראויה לתואר, לפחות על פי הופעותיה בליגת האלופות העונה. גם הערב החבורה של יופ היינקס הציגה את הכדורגל הדומיננטי שלה, אלא שכמו אלופת אירופה היוצאת ברצלונה גם היא התרסקה בסופו של דבר מול הנחישות האנגלית. במשך 90 הדקות, וגם קצת אחריהם, השליטה הגרמנית היתה מוחלטת, רק שהרגליים רעדו דווקא ליד השער. במיוחד אלה של אריאן רובן.
לפני ההתמודדות דובר על כך שבגמר הזה ההולנדי המעופף יוכל להיפטר מתווית הלוזר שמעטרת אותו בשנים האחרונות. לצערו הוא רק הגדיל את המיתוס. בדקה ה-95 הקיצוני קיבל צ'אנס לצאת גיבור עם פנדל שיכול היה להביא לבאוורים תואר חמישי בתולדותיהם. אלא שפטר צ'ך יצא גדול והוציא את רובן כגיבור הטראגי. תוסיפו לזה את ההחמצה הגורלית שלו גם במשחק העונה של גרמניה ואובדן האליפות והגביע לדורטמונד (הבאוורים סיימו את העונה בלי תואר) והנה לכם משבר שלא מעט שחקנים בוודאי היו מתקשים להתאושש ממנו.
בסופו של דבר באיירן אולי היתה ראויה יותר לתואר, אבל יכול להיות שהתסריט שראינו נכתב הערב לנגד עינינו בצורה כל כך הפכפה פשוט נועד לקרות. הרי הפעם האחרונה בה אירחה קבוצה את גמר ליגת האלופות היתה ב-1984. אז זה הסתיים עם הפסד של רומא לליברפול באולימפיקו. גם תצוגת כדורגל דומיננטית ומאזן ביתי מושלם של הגרמנים עד כה במפעל (7 ניצחונות) לא הצליחו לשנות את הסטטיסטיקה הזו.
פנדלים
לאם היה הבועט הראשון של באיירן. צ'ך זינק לפינה השמאלית, נגע בכדור אך הדף אותו פנימה. 0:1 לגרמנים.
מאטה בעט בחצי גובה למרכז השער, נוייר עצר. עדיין 0:1 לבאיירן.
בעט חד, שטוח ומדוייק לפינה השמאלית. 0:2 לבווארים.
דויד לואיז לקח מרחק ריצה ארוך, שלח את נוייר ימינה ואת הכדור שמאלה. 2:1.
אותו נוייר ניגש לבעיטה השלישית ובעט מדוייק לפינה השמאלית. 1:3 לבאיירן.
אוליץ' היה רשום על ההחמצה הראשונה. המחליף בעט בחצי גובה שמאלה, צ'ך זינק נהדר ועצר. 2:3.
אשלי קול, בבעיטה מצויינת בחצי גובה לפינה השמאלית של נוייר, איזן ל-3:3. איזו דרמה.
שוויינשטייגר היה הבועט האחרון. דווקא הוא רץ בהיסוס, צ'ך זינק בחצי גובה, שיפשף את הכדור וזה פגע בעמוד. 3:3.
דרוגבה ניגש לנצח. החלוץ האיבורי הבקיע, 3:4 מדהים וגביע אירופה לצ'לסי.
מהלך המשחק
באיירן החלה לפתח משחק מסירות כבר בפתיחה, ובדקה ה-5 ניסיון של טוני קרוס מ-17 מטרים חמק ליד המסגרת. בדקה ה-8 פריצה של רובן מימין הסתיימה עם בעיטה מקצה הרחבה מעל השער. בדקה ה-21 ההולנדי צץ משמאל ואחרי מהלך אישי יפה שיחרר בעיטה מסוכנת, צ'ך הצליח להוציא עם הרגל. הלחץ הגרמני נמשך ובדקה ה-32 כדור שניתז מההגנה שוב הגיע לרובן שירה מהאוויר, לידיים של צ'ך. 2 דקות נוספות עברו ובעיט חופשית של מאטה מ-20 מטרים עלתה מטר מעל המשקוף של נוייר.
בדקה ה-78 כדור רוחב של ריברי הסתיים עם הזדמנות נהדרת של מולר, אבל השחקן הצעיר בעט מ-10 מטרים ברשלנות החוצה. בדקה ה-83 השער של באיירן סוף סוף הגיע. הגבהה של רובן מימין מצאה את הראש של מולר שהתרומם נהדר ונגח למשקוף ופנימה. 0:1 לבאיירן. שער של אליפות? לא ממש. דקה לסיום דידייה דרוגבה שם את כל הלב בכדור קרן שהעלה מאטה משמאל ומ-5 מטרים נגח פנימה שיוויון סופר-דרמטי. 1:1
בדקה ה-95 דווקא דרוגבה הכשיל את פרנק ריברי ברחבה ובאיירן קיבלה פנדל. אחרי שכבר החמיץ פנדל דרמטי העונה מול דורטמונד ההולנדי רצה לצאת גיבור, אך בעט כדור שפטר (הגדול) צ'ך הצליח לעצור. מדהים. עדיין 1:1. בדקה ה-107 אוליץ' קיבל כדור ברחבה, אבל במקום לכבוש העביר רוחב מיותר והזדמנות מעולה לגרמנים אבדה. הולכים לפנדלים.
הרכבים
באיירן: מנואל נוייר, דייגו קונטנטו, אנטולי טימושצ'וק, ג'רום בואטנג, פיליפ לאם, טוני קרוס, באסטיאן שוויינשטייגר, תומאס מולר (ואן בויטן 86), פרנק ריברי (אביצ'ה אוליץ' 96), אריאן רובן, מריו גומז.
צ'לסי: פטר צ'ך, אשלי קול, דויד לואיז, גארי קאהיל, ז'וזה בוסינגווה, ג'ון אובי מיקל, ראיין ברטרנד (פלורן מאלודה 73), פרנק למפארד, חואן מאטה, סלומון קאלו (טורס 84), דידיה דרוגבה.