היסטוריה עם כתם: על ההונאה במהפך בארסה

1. דייגו ארמנדו מראדונה 1986, בן ג'ונסון 1988, דניז אייטקין 2017 – זו לטעמי הרשימה העדכנית של הונאות הספורט הגדולות בהיסטוריה. יש כמובן הבדל: מראדונה וג'ונסון הם רמאים מדופלמים שהונו את העולם בכוונה תחילה – מראדונה עם יד האלוהים במונדיאל במכסיקו, ג'ונסון עם סמי המרץ בריצת המאה מטרים (9.79) באולימפיאדת סיאול. אייטקין הוא לא ספורטאי ולא בא מהבית על מנת להתל בצופיו.

תשכחו מתיאוריות הקונספירציה. הוא גם לא קיבל כסף או הוראה מאף אחד לעוות את הגומלין בין ברצלונה לפאריס סן ז'רמן. הוא סתם שופט שנכשל במבחן הקבלה האולטימטיבי, שלא עמד בלחצים, ששחט (1:6) את הערך הספורטיבי של משק כנפי ההיסטוריה.

2. זוהי אפוא הרבה יותר היסטריה מהיסטוריה. זו היסטוריה עם כתם. עם כוכבית בגודל ליקוי חמה ומאורות. ההנחה הרווחת בשעות שאחרי ביזיון השיפוט היתה ש"מחר ממילא כולם ישכחו את זה ויזכרו רק את הקאמבק חסר התקדים". אז זהו, שלא. הנה מתחיל עוד שבוע שמינית גמר גומלין אלופות, ואסור לתת לניסיון הזה לכתוב מחדש את תולדות הכדורגל בעזרת טעויות, שקרים ומניפולציות לקרום עור וגידים.

כבר בשעות שאחרי הפארסה,  תפקידם של כלי התקשורת היה לנפץ את הבועה ולהתרכז בתוצאה שהושגה משום שהכוריאוגרף הראשי היה שיכור או חמור, או שניהם. ברגע שדניז אייטקין הוזמן לדיון על הופעתו הרופסת – השלכותיה הן החייבות להכתיב את התמונה הגדולה. ברגע שהוא יודח משיפוט נוסף באירופה העונה – יהיה ברור לחלוטין שזה סוג של האגרוף המתרומם של מראדונה מעל פיטר שילטון ובדיקת הסמים של בן ג'ונסון בדרום קוריאה.

3. אבל כלי התקשורת מגוייסים. בכל העולם. לא למען ברצלונה. לא נגד ריאל. למרות מה שרבים מכם סבורים, אין להם אג'נדה שכזאת. גם לא לרוב רובם של הכתבים והפרשנים בעיתונות על כל צורותיה וגווניה. הם מוטים בצורה אחרת. באהדה לאירוע. לשיא. בהתמכרות לאקסטזה. לחגיגות. לכותרות קידוש לבנה. לפנטזיה.לאפשרות להתלהב עד בלי די, לתת לאדרנלין לכבוש פסגות, להיות חלק מההיסטוריה בהתהוותה, להיות בהיי מהרגעים הסוחפים והמטלטלים, וכך אף לקבל לגיטימציה ליצירת סופרלטיבים ואופוריה שבעזרתן הם גם רוצים להרגיש מורמים מעם, וגם – לגיטימי – למכור עיתונים, להשיג רייטינג ולדלות קליקים.

4. דניז אייטקין סיפק להם את הסחורה. את קרש הקפיצה. את הגשר העובר מארץ לעולם לא ללה לה לנד של האושר. הוא לא עשה את זה בכוונה. הוא גם נפל קורבן לאותה אפשרות של נטילת עמוד שלם בספר תולדות הכדורגל. רק שהוא לא חשב שהעמוד הזה יהיה על שמו במקום על שם ברצלונה. בפנדל הראשון הוא עמד קרוב לאירוע ופסק שלא היתה עברה של וראטי על ניימאר.

אבל כאשר שופט הרחבה החליט להתערב ולטעון שיש מקום לבעיטת 11, הוא נמלך בדעתו וזרם עם העיצה. למה? שופט רחבה אמור לסייע לשופט ראשי רק במקומות בהם הוא לא היה סמוך לאקשן או היסס. לטעמי, בתת מודע גמלה ההחלטה של השופט הגרמני לשנות את פסיקתו גם משום שזה שירת את משמעותו וגודלו של האירוע. מ-0:2 ל-0:3. זוהי השערה בלבד. אבל העובדה היא שפנדל מפוקפק ועלוב לתפארת נשרק רק אחרי התערבות נדירה של צד שלישי.

5. בפנדל השני כבר אין סייגים. אייטקין שרק כמוכה ברק. כמי שמתנפל על הזדמנות. כמי שקונה לפתע את נסיונות ההתחזות כי זה מתאים לנרטיב. לאפשרות למהפך הגדול בכל הזמנים. לכניסה לפנתיאון. קשה לי להאמין שבכל מצב אחר הוא לא היה מהסס מיליארד פעם לפני ההצבעה על הנקודה הלבנה. כאן הוא הלך עם האינסטינקט. עם קאמפ נואו מוטרף. עם קולות ההיסטריה ההיסטורית ולהפך. זה היה שיפוט מוטעה ומוטה. לא במודע. לא לטובת ברצלונה. לא נגד פ.ס.ז'. רק בעד התהליך. בעד הסיכוי לארץ המובטחת.

6. מה שצריך לקרות עכשיו – ולא יקרה, אתם יודעים למה (סעיף 4) – זה שברצלונה נגד סן ז'רמן ב-8 במארס 2017 ידווח מעתה ועד עולם עם דגש על משרוקית האלוהים. מה שעוד צריך להתרחש, והלוואי שיקרה במהרה (ספק רב), הוא שינוי חד של חוק הפנדל. יומיים אחרי ברסה, קיבלה גם יובנטוס מתנה משופט – בעיטת 11 שלא היתה בדקה ה-95 בבית מול מילאן.

בעזרתה היא הפכה תיקו לניצחון. פנדל הפך לאחד הדברים האנכרוניסטיים ביותר בספורט. כל כך קשה ונדיר יחסית לכבוש שער בכדורגל – וזה חלק נכבד מהאטרקציה שבמשחק הנפלא הזה – וכל כך קל כיום להעניק בעיטת 11 על כל התחזות ושטות. פנדל צריך להישרק במקרים הללו בלבד: עבירה מכוונת ו/או עבירה המונעת שער או מצב ודאי לשער.

הפשטה כזו של החוק תעשה חסד עם המשחק – לא עוד טיל ששחקן יורה לתוך גוף היריב שגם מלטף את ידו  או נפילונת מדחיפונת תוך כדרור בקצה הרחבה סמוך לקרן- עם הצופים וגם עם השופטים. לא בטוח שהיא היתה מונעת את השגיאה השנייה של אייטקין, אבל זה כבר לא עניין למחוקקים כי אם לפסיכולוגים.