גיבור על גבס: כשליברפול הדהימה את ריאל

באוגוסט 1978 ערך אלן קנדי את הבכורה שלו במדי ליברפול. הוא הגיע לאנפילד מניוקאסל יונייטד תמורת 330 אלף לירות שטרלינג, ובמחזור הראשון של העונה עלה בהרכב הפותח נגד קווינס פארק ריינג'רס. היה לו משחק חלש להחריד. עד כדי כך שבחדר ההלבשה במחצית ירה לעברו המנג'ר בוב פייזלי "מישהו ירה בקנדי הלא נכון". אבל חרף הסיוט של המגן השמאלי האנגלי, ליברפול ניצחה 1:2, וההופעה שלו הפכה בלתי נזכרת. כל מה שנותר ממנה היה משפט המחץ של פייזלי.

• שבת, 21:45, שידור ישיר ב-5SPORTHD: ריאל מדריד נגד ליברפול בגמר ליגת האלופות

למעשה, גם אם ליברפול היתה מובסת באותו אחה"צ שטוף שמש באוגוסט, התרומה הביזיונית של אלן קנדי היתה נשכחת או הופכת לכוכבית פולקלור ותו לא. אמנם בעולם העסקים ובשואו-ביזנס אומרים שאין הזדמנות שניה לרושם ראשוני, אבל המשך הקריירה הליברפולית של קנדי הוכיח שלכל כלל יש יוצא מן הכלל: הוא הפך לשחקן מפתח של האדומים. הוא שיחק במדיהם 359 פעמים וכבש 20 שערים. הוא זכה עימם בחמש אליפויות, ארבעה גביעי ליגה ושני גביעי אירופה לאלופות. ובפעמיים הללו שליברפול הניפה את הגביע עם האוזניים הגדולות כאשר אלן קנדי בהרכבה, הוא היה גם גיבור המשחק. הוא כבש את הפנדל האחרון והמכריע בגמר ברומא (נגד רומא) ב-1984, ושלוש שנים קודם לכן הבקיע בדקה ה-82 בפאריס את השער היחיד בגמר האלופות של ליברפול נגד... ריאל מדריד.

תסכימו שזו סיבה מספיק טובה על מנת להעלות את קנדי (בן 63 כיום) על ראש שמחתנו לפני השיחזור בקייב במוצ"ש. אמנם מים רבים זרמו מאז סביב המעבורת החוצה את נהר המרסי, אבל יש בכל זאת מקום לקמצוץ נוסטלגיה וקורטוב השוואה. למשל העובדה שקנדי היה הגיבור הבלתי צפוי של המשחק. סביבו שיחקו ווינרים בפוטנציה כמו גראם סונס, טרי מקדרמוט, קני דלגליש ואפילו KENNEDY נוסף ובכיר בהרבה, ריי, הקשר השמאלי של ליברפול ואנגליה, אשר את הוצאת החוץ שלו אסף אלן, ורץ כל הדרך לרשת ולתהילה. עד כמה מדובר בסיפור יוצא דופן? שערו בנפשכם שאת שער הניצחון בבירת אוקראינה יכבוש בשבת אנדי רוברטסון.

לא יקרה? כנראה שלא, אבל מכיוון שלהיסטוריה יש דרכים משלה לתעתע ולחזור על עצמה, בוא לא נהמר נגדה. מה שאולי אפשר לומר בביטחון מלא, זה שלמשחק בקייב לא יעלה אף כדורגלן עם גבס, ולבטח לא עם  גבס מתכת מחוזק בתחבושת עבה. אז זו היתה החלטה מטורפת של המנג'ר. אז זה עוד היה מותר. ולכן הגבס המבורזל הזה עיטר את ידו השמאלית של קנדי, שנפצע בחצי הגמר הראשון נגד באיירן מינכן, לא שיחק בגומלין, והודה שהיה ב"הלם מוחלט" כאשר פייזלי הודיע לו שהוא ב-11 לגמר.

הזמנים השתנו. מאוד. תאמינו או לא, לפני 37 שנים נאסר עדיין על קבוצות בזירה האירופית לשאת את שם הספונסרים על מדיהן. ליברפול נכנסה לתזזית כאשר היא הגיעה לפאריס עם התלבושת הרשמית והמוכרת שלה עליה התנוסס גם סמל היצרן UMBRO  (אמברו ולא יומברו כמו שנוהגים לשבש אצלנו לפרקים), ונדרשה שלא להופיע עימו. מה עושים? תלבושת ליברפולית אחרת לא היתה, והפיתרון שנמצא עורר אצל הכדורגלנים השתאות וגיחוך כבר אז. איש המשק האנגלי חזר מחנות מכשירי כתיבה בלב פאריז עם מדבקות, והשחקנים עמדו בשתי שורות והדביקו איש על חולצת רעהו סטיקר לבן המכסה את הלוגו המסחרי. לא בכדי מסיימים היום האנגלים את האנקדוטה הזו ב-UNBE-FU…..-LIEVABLE         

המשקל העודף של המדבקות והחוקים המגבילים לא מנעו מליברפול להניף את גביע האלופות השלישי מתוך חמישה שלה. שתי הזכיות הקודמות שלה היו ב-1977 ו-1978. לריאל מדריד זו היתה כבר הופעה תשיעית בגמר, והיא התהלכה אמנם גאה ומעוטרת עם שש מדליות זהב על החזה, אבל הזכייה הקודמת שלה במפעל היתה ב-1966, כך שליברפול נחשבה אז הקבוצה המודרנית, העכשווית, הבשלה והמנוסה יותר ביבשת – בניגוד גמור להווה. שתי היריבות גם יחד הגיעו לגביע אירופה כאלופות ארצן ב-1980 (שלא כמו היום, לא היתה אז אפשרות אחרת להיכלל בטורניר), אבל הגמר בפאריס נערך אחרי שהם סיימו את עונת 80/81 במקום החמישי באנגליה ובשלישי בספרד (כמעט זהה לדירוג הנוכחי, 4 ו-3 בהתאמה). אבל בניגוד גמור למודל 2018 – עבור ליברפול וריאל גם יחד היה הגמר דאז קרש הקפיצה היחיד למפעל האלופות הבא בתור.

כל ההרכב של ליברפול היה על טהרת בריטניה – שמונה אנגלים ושלושה סקוטים. ג'יימס מילנר, טרנט אלכסנדר ארנולד, אנדי רוברטסון וג'ורדן הנדרסון הם נציגי הממלכה היחידים הצפויים בהרכב האדום הפותח בקייב. בריאל מדריד שיחקו ב-1981 תשעה ספרדים ושני זרים: אולי שטיליקה הגרמני ולורי קאנינגהם (מנוחתו עדן) האנגלי, למעשה הגארת בייל (ייבדל לחיים ארוכים) של ימינו. גם לריאל יהיו מקסימום ארבעה ספרדים בהרכב בשבת מתוך סרחיו ראמוס, דני קרבאחל, איסקו, מרקו אסנסיו, נאצ'ו פרננדס ולוקאס ואסקס.

אבל עם כל הכבוד לזיכרונות ולהשוואות, הם לא יותר מפיקנטריה ותפאורה. טעימה ונעימה לחיך ולעין של רומנטיקנים ושוחרי סטטיסטיקה, או מעוררת אדישות עד גועל אצל אחרים. כמו חיפוש אחר סימני דרך במשעולי הנוסטלגיה, כך גם בניתוחים המקצועיים המדופלמים לפני כל דו קרב. לאלה כמו לאלה יש נטייה להיעלם אל תהומות הנשייה עם בעיטת הפתיחה של הפרק החדש בהיסטוריה. וכך יהיה גם במוצאי שבת באצטדיון האולימפי בקייב: אז מה אם קנדי היה נשיא ליברפול?  אז מה אם ריאל מדריד הפסידה לאדומים בגמר הקודם? אז מה אם היא פייבוריטית היום ולא אז? אז מה אם ליברפול כבר לא צריכה להתעסק בבירוקרטיה ובחבישה? אז מה אם ליברפול קבוצה יותר טובה, סקסית, מלהיבה ומסחררת מריאל העונה? אז מה אם ריאל יותר מנוסה, קשוחה ובעלת אופי ומסורת? אז מה אם רונאלדו וסלאח? זה מבטיח משהו למישהו? מה פתאום.

בעצם, קדימה אנדי רוברטסון. PLEASE PROVE ME WRONG