$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

פרס מפעל חיים

ארסנל לוזרית? בולשיט. אבי מלר מעדיף ליהנות לאורך הדרך מאשר לקדש את ההנפה המיוחלת בסיום

אבי מלר
אבי מלר  08.03.11 - 13:15
לא לוזרית, גם אם תובס בקאמפ נואו (gettyimages)
לא לוזרית, גם אם תובס בקאמפ נואו (gettyimages)

קלינט איסטווד היה צריך, לטעמי, לזכות החודש באוסקר. הסרט שלו, "מכאן והלאה" (HEREAFTER) הוא מאסטרפיס. סצנת הפתיחה שלו בת שבע הדקות היא יצירת אמנות ייחודית כמעט חסרת תקדים, העומדת בפני עצמה ומביטה על כל מתחריה מגובה האולימפוס. "מכאן והלאה" הוא סרט כביר. דרמטי יותר מ"נאום המלך", מרתק בהרבה מ"אומץ אמיתי", מקורי שבעתיים מ"הרשת החברתית", וטוב יותר מכל יתר המועמדים בכל הקטגוריות.

אבל קלינט איסטווד ו"מכאן והלאה" לא זכו השנה בכלום. אפילו לא היו מועמדים. האם הם לוזרים? האם זה הופך את חוויית הצפייה בסרט האדיר הזה לשונה? לנחותה? ממש לא. למזלם של יוצרי הקולנוע, הסחורה שלהם לא נמדדת השכם והערב בפרסים ותארים. ההכרה הרשמית של הממסד הרבה פחות חשובה ומשמעותית מכמות הצופים ותגובתם, מהקופות המצלצלות, מהערך המקצועי והבידורי של המוצר כפי שהוא נתפס בידי המבקרים (באולמות) והביקורת.

לארסנל ולארסן ונגר אין מזל כזה. הם נמצאים בתעשיה אחרת, זו של הכדורגל המודרני, המקדשת רק את השורה התחתונה – תואר, ותו לא. לא זכית – לא עשית. לכן ונגר והתותחנים שלו הם כמעט בפי כל "לוזרים". כבר שש שנים שהם לא פתחו את דלת ארון הפרסים באיצטדיון האמירויות כדי להכניס פסלון חדש. לפני שבוע הם הפסידו בגמר גביע הליגה, שומו  שמיים, לבירמינגהאם סיטי. בשבת הם יכלו לצמק את הפער בפסגת הליגה לנקודה, אבל לא השכילו למחוץ את סנדרלנד (0:0). לוזרים כבר אמרנו? כל כך הרבה בידור, כל כך הרבה זיקוקין די נור, וכל כך מעט בשר בתנור. בושה וכלימה. ביזיון.

בולשיט. זה המקום לקרוא תגר על טוהר התואר. זה המקום להצדיע לארסנל על האתוס שלה. להריע לה על הדבקות שלה באמנות המשחק, חרף האכזבות שהיא מנחילה לפעמים בשורת הגביעים. זה המקום להסביר שלא רק שארסן ונגר לא ראוי לגנאי על כך שהוא אוחז בקרנות המזבח של הפילוסופיה שלו, אלא שמגיע לו פרס. אוסקר, נובל, ישראל. תבחרו. מה היינו, אוהדי הכדורגל, עושים, אם העולם היה מלא רק במאמנים עם חזון פרקטי ופרגמטי של קידוש ההנפה? כיצד היינו חיים בלי פפ גווארדיולה, ארסן ונגר, יורגן קלופ (בורוסיה דורטמונד), הארי רדנאפ (טוטנהאם) ודומיהם, שבאידיאולוגיה שלהם הלקוח משלם בראש ובראשונה על מנת לקבל תמורה נאותה, אם אפשר מרהיבה, ראוותנית, ב-90 דקות, ולא בטקס סיום העונה או המפעל.לפני שנתיים, כאשר ברצלונה עמדה בסכנת הדחה מליגת האלופות על ידי צ'לסי, כתבתי כאן שגם אם היא תעוף, זה לא ישנה את דעתי על גדולתה ותרומתה המאסיבית ל-DNA של הספורט הפופולרי בתבל. טענתי שמבחן התוצאה, שלפיו השיפוט היחיד הוא המיקום הסופי, הוא תוצר של עולם של תכניות ריאליטי וסיפוקים ברורים אך מוגדרים לעייפה. הוא נושא על דל שפתיו את קדושת התחרות, אבל רומס ברגל גסה את האמנות. ומכיוון שספורט הוא בידור, חלק נכבד ממנו אמור להיות השואו. ובשואו ביזנס כמו בשואו ביזנס: העלילה, ההצגה, הקרקס והמופע מסוגלים להרקיע למרומי האיכות גם אם לפעמים הסוף מר.
 
הסוף של ארסנל יכול להיות מאוד מר השבוע. היא עלולה לסיים את דרכה באירופה ובשבת אף לחוות טראומה בדמות הדחה מהגביע האנגלי בבית האח הגדול, מנצ'סטר יונייטד. אם זה יקרה, זה יזיק לתדמית שלה. ללא ספק. אבל זה יקרה רק בגלל שהכדורגל עבר בדור האחרון מהפך עלוב, מופרך ומעצבן מאין כמוהו מספורט מרתק ומבדר להמונים, למסע צלב אל עבר הפסגה. מי שלא ראשון – לא קיים. בהקשר הזה, החטא של ארסנל הרבה יותר גדול. היא כבר זכתה בעבר בתארים והוכיחה שאפשר להיות גם יפה וגם אופה – ולכן עכשיו, למרות שהיא דוגלת בכיף טהור ומביאה חזון ומעוף אל המגרשים, היא ראויה לכל מטחי הבוז והרפש. ואיזה כיף לפולהאם, בלקבורן, בולטון, מאיורקה, ויאריאל, גיחון, מיינץ, נירנברג וכו' וכו' וכו' – מהן אין ציפיות. אם ישחקו יפה, סקסי, רומנטי, אם ידגישו את ערך האנטרטיינמנט, ולא יוכלו ללכת עם התוצאות למכולת – בכל זאת יסחטו אך ורק מחמאות. ארסנל? מה פתאום. ממנה אנחנו מצפים. היא צריכה להעביר את הסחורה גם על כר הדשא וגם בארון.

זה לא אומר, כמובן, שאין למתוח ביקורת על החלטות של התותחנים והעומדים בראשם. שוונגר חסין חצים. ממש לא. הוא טעה, הטעה ויטעה. הוא עקשן כפרד שסרבנותו בנושא השוער הבכיר הזיקה לקבוצתו. הוא קמצן שעם טיפת גמישות פיננסית יכול היה לחזק את הסיכוי שהכדורגל הכביר יהיה פחות שביר. אבל זה עדיין לא פוגם בעובדה שארסנל – כל שבוע מחדש – מציתה את הדימיון, עונה לצרכי היצירתיות, משאירה אותנו פעורי פה, מאתגרת אותנו לסופרלטיבים חדשים, וכל זאת משום שהיא  מחויבת ללא תקנה לתת תמורה לאגרה היומיומית, הרבה לפני שהיא חושבת על הפירות העונתיים. זו גם הסיבה שגם בכמעט שבע השנים הרעות בלי פרסים ותארים, היא ממשיכה להביא תקווה ואושר לאוהדיה, למלא איצטדיונים, ולעצור הרבה פעמים את נשימת הקהל.

זו ארסנל שלפני שלושה שבועות ניצחה את ברצלונה 1:2 בתשעים דקות שקשה להאמין שהאיכות שלהן, הבידור, הסטייל, הדרמה והשאפתנות היוקדת ישוחזרו העונה. אולי בקאמפ נואו. כי זוהי ארסנל. Win or Lose, היא מכירה רק את דרך הלבנים הזוהרות. במקום ליילל ולקלל, אנחנו אמורים להוקיר לה תודה על זה. תותחית.