1. רלף ראנגניק
ב-26 באפריל 1980, 31 שנים בדיוק לפני שהוא מוליך את שאלקה למפגש חצי הגמר הראשון של ליגת האלופות נגד מנצ'סטר יונייטד הערב, סיים רלף ראנגניק את הקריירה שלו ככדורגלן ב... אנגליה. ביום ההוא הוא ערך את הופעת הפרידה שלו במדי סאות'וויק, קבוצת חובבים בדרום אנגליה, אליה הצטרף לשנת השתלמות באנגלית ובחינוך גופני באוניברסיטת סאסקס בדרום אנגליה. ראנגניק אולי לא השאיר חותם כשחקן, אבל זרעי הפילוסופיה שלו נבטו בין הקמפוס למגרש ולאיצטדיונים של ארסנל וטוטנהאם אליהם היה עולה לרגל (ברכבת בוקר ללונדון), וגם בגולדסטון גראונד הסמוך עליו השלום, ביתה של ברייטון שהייתה אז חברה מן המניין בליגה הבכירה (כולל קדנציה קצרה אך נאה של יעקב כהן ומשה גריאני).
באולד טראפורד ראנגניק לא היה מעולם. את החור הזה בהשכלה הוא ימלא בשבוע הבא, אבל בינתיים הוא ישמח לספר כיצד בזמן הופעותיו המועטות בסאות'וויק הוא התלהב מקצב המשחק האנגלי ומהעובדה שהשחקנים משוחחים ביניהם ללא הרף במהלך 90 הדקות. את השוקיים הנוספים של משולש האמונה היוקדת שלו השלים המאמן הגרמני כאשר עם חזרתו למולדתו והצטרפותו לקבוצת חובבים נוספת, ויקטוריה בקנאנג, הוא פגש ב-1984 את דינמו קייב של ואלרי לובנובסקי למפגש רעים. "הייתי משוכנע שהם שיחקו עם 12 או יותר אנשים", אמר ראנגניק אחרי שקייב מחצה את קבוצתו תוך תצוגה עילאית של הנעת כדור ושמירת לחץ. "זה היה כדורגל חדש לחלוטין עבורי", הודה המאמן, שהמשיך לינוק את משנתו מצפיה בקלטות של מילאן הגדולה של אריגו סאקי, ופעם אף בילה חופשה משפחתית שלמה בפוג'יה – חדרה בשבילכם – בצפיה יומיומית באימוניו של המאמן המקומי, אשף הטקטיקה הצ'כי זדנק זמאן.
ראנגניק נשבה לחלוטין ברוח ההתקפית-רומנטית של מוריו ומלמדיו. את היישום הראשון של התורה הוא החיל על אולם הקטנה, אותה העלה לבונדסליגה ב-1998. כאשר הוא הוזמן אז לאולפן הטלוויזיה במוצ"ש כדי לחגוג את הצלחתו, שלף ראנגניק לוח וטוש, וניסה בעזרת חיצים ואיורים להסביר את התיאוריה החדשנית שלאורה הוא עמל. אבל גרמניה השמרנית עוד לא הייתה מוכנה לשינוי. התקשורת הדביקה לראנגניק את הכינוי "הפרופסור", והיחס אליו היה ברובו כאל תמהוני שנחת מכוכב אחר ומתיימר לכפות על הילידים תפיסות הזויות, או לפחות מרדניות.
לראנגניק לא היה אכפת. הוא אכן חש כמרדן פורץ דרך, ולמרות שאיבד משרות בכירות (למשל בקדנציה ראשונה בשאלקה), הוא לא התפשר. את הפירות הוא קטף עם הופנהיים, קבוצת הכפר (3,300 תושבים) אותה לא רק העלה לראשונה בתולדותיה לבונדסליגה, אלא אף הוביל עימה את הטבלה לאורך שני שלישים של העונה, וסביר להניח שהיה מגיע איתה לאליפות או לפחות לליגת האלופות, אלמלא פציעתו הקשה של מלך השערים שלו, ודאד איבישביץ' הבוסני, בחצי הדרך, אחרי שהבקיע 19 שערים ב-17 משחקים.
היתרון המשמעותי של ראנגניק בהופנהיים היה קבלת אוטונומיה מוחלטת מהבעלים דיטמר הופ, שבזכותה הוא יצר קבוצה בדמותה ובצלמה של הפנטזיה הכי הרפתקנית שלו. כמובן שהוא נהנה מחבורה עתירת כשרונות שחוברה לה יחדיו. אבל הם הגיעו כתוצאה מאיסוף קפדני של מידע ותהליך בחירה מיומן של המאמן וצוות עוזריו. ביום בו כורסמה לראשונה הבלעדיות של ראנגניק בראש פירמידת ההחלטות – זה קרה העונה בינואר כאשר הופ החליט לגזור קופון ולמכור את לואיס גוסטבו המצוין לבאיירן – הוא הניח את המפתחות. הפרופסור, הסתבר, הוא גם מנהיג עם עקרונות.
2. פליקס מאגאת
גם המאמן הקודם של שאלקה היה איש של פרינציפים. אבל ההבדל בין פליקס מאגאת המפוטר – למרות שהביא את שאלקה לגמר הגביע הגרמני ולרבע גמר הצ'מפיונס – לבין יורשו בתפקיד, הוא שהצבא של ראנגניק צועד אחריו בעיניים עיוורות, בעוד שאצל מאגאת החיילים לקו בעיוורון בכל פעם שהמאמן היה לידם.
למאגאת אין ולא היה אלוהים. לא בבאיירן, ממנה פוטר באמצע עונה אחרי שנטל דאבל כפול, לא בוולפסבורג, אותה נטש אחרי אליפות היסטורית, וכמובן שלא בשאלקה, שם התחלקו אנשי המועדון בין אלו שכינו אותו "טרוריסט" ו/או "פיהרר" לבין אלה שהדביקו לו ולנושאי כליו את התואר "צבא הכיבוש".
מבחינה זו, הייתה דרכו של ראנגניק לפלטינס ארנה סלולה וזרועה שושנים. אין כמו להיכנס לנעליים שרוב הזמן רק בעטו בפקודים, דרכו עליהם ורמסו את כבודם ובטחונם. אבל מהבחינה המקצועית התמונה הייתה פחות פשוטה: ראנגניק ירש גם את כל מסע הרכש והמכירות המופרך של מאגאת – בשאלקה היו אף כמה גורמים בהנהלה שברמזים עבים לא פסלו את האפשרות שחלק מן ההעברות היה לצרכי טובות הנאה – ואיתו היה צריך לצאת למלחמה על החיים (גביע, אלופות) ועל המוות (בונדסליגה).
בתחום זה הוכיחה המנטרה האנושית של המאמן בן ה-52 את עצמה אפילו יותר מהדגש הסגנוני שלו. ראנגניק תרם לאווירה החדשה, לחדוות היצירה, לחיוכים באימונים. הוא אף שלף מן הנפטלין שחקנים כמו אלכס באומיוהאן, הצעיר המעולה שהגיע בהשאלה מבאיירן ונשלח על ידי מאגאת לגלות ארוכה באי הבודד של המילואים, והחזיר את הבטחון והמחויבות לטראבלמייקרס כמו ג'פרסון פרפאן, שתחת מאגאת הרגיש כמו אסיר במלחמת העולם השניה ואצל ראנגניק חזר לשחק פור פאן.
אבל את גלזנקירשן, כמו את רומא, לא בונים ביום אחד. גם לא בחודש. לכן ברור שעם כל הכבוד לראנגניק ולמהפכה המקצועית והרגשית שהוא חולל עם הגעתו, יש גם גורמים נוספים – כמו למשל המצב השביר של הגנת אינטר וטיפת מזל שמעולם לא הזיקה – שתרמו לפתיחה הסנסציונית של הרויאל בלוז בהדרכתו. עובדה: השבוע, במשחקו החמישי במועדון, אחרי סדרת ההצלחות הפנומנאלית בארבעת הראשונים, הפסידה שאלקה בבית לקייזרסלאוטרן. ראנגניק הוא אולי פרופסור, אבל לא קוסם.
3. מנואל נוייר
גם אוהדי הפועל ת"א שביקרו העונה בפלטינס ארנה נחשפו לשירה האדירה של היריבים בכחול. כמיטב המסורת, למקהלת היציעים יש לרוב רפרטואר מקורי, לפרקים בוטה, לעתים שנון, אבל בשאלקה יש פזמון אחד קבוע שעליו לא מוותרים 60 אלף הטריבונאים. "לעולם לא אשחק בבאיירן מינכן", הם מזמרים במקהלה ובתשוקה גדולה.
לא הלילה, רלף. לא, הערב השיר הזה יימחק מהפרוטוקול. לתפנית הדרמטית אחראי האיש שיתייצב מול וויין רוני בין קורות שאלקה, מנואל נוייר. השוער הגרמני הבין-לאומי בן ה-24 צפוי הקיץ לשבור את המלה של האוהדים ואת האתוס של המועדון ולעבור לבאיירן מינכן. הכחולים בהלם? אולי בהתחלה, כאשר נוייר בחר לפני שבועיים לפרסם בפייסבוק את העובדה שהוא לא מתכוון להישאר בגלזנקירשן אחרי תום העונה הזו, הם היו בשוק אלמותי. 15,000 מהם הגיבו לסטטוס הזה תוך מספר שעות, וקשה היה למצוא ביניהם כאלה שנשאו לנוייר את ברכת הדרך.
אבל אחרי שבמסיבת העיתונאים האמוציונאלית שבאה בעקבות הפרסום התייפח נוייר בפני האומה והתקשה לדבר מגרונו החנוק, התהפכה המגמה. נוייר הזכיר לשומעיו כי הוא נמצא במועדון כמעט מגיל אפס. נשיא שאלקה לא הסתיר את החשיבות של הכסף הגדול (בסביבות 25 מיליון יורו) שישולשל לקופה הריקה (גרעון בן 200 מיליון) תמורת השוער, והאווירה הכללית התחלפה לכזו של הבנה, השלמה, הכרה, אפילו הכרת תודה ופרגון. עובדה: האוהדים החליטו שיש דברים – כמו הכבוד המגיע לשוער שלהם - המאפילים אפילו על המסורת. רק על זה מגיע להם שער יתרון.