עכשיו, אחרי שבשיקטאש הורידה את המסך על העונה האירופית של ב"ש, קצת קשה להיזכר, אבל המשחק מול שריף טיראספול באמצע יולי לא סימן רק את תחילת הקמפיין של האלופה הטרייה, אלא גם את החזרה של הכדורגל האירופי לבירת הנגב אחרי 19 שנים. לפני שנתיים ב"ש נדדה לקפריסין לארח את ר.ק. ספליט בגלל מלחמת צוק איתן, ובעונה שעברה טדי נבחר לשמש כבית מכיוון שטרנר לא היה מוכן בזמן למשחק מול תון. למעשה, המשחק האחרון עד העונה היה הפסד 4:1 לרודה (ספטמבר 1997) עם שער מצמק של יוסי בניון, לפני ה-10:0 הידוע לשמצה בעונה שהסתיימה בירידה ללאומית.
אם מתבונן מהצד היה רואה את הקמפיין ההוא לעומת זה שהסתיים אתמול, ספק אם הוא היה מאמין שמדובר באותה קבוצה ובאותה עיר. טרנר לעומת וסרמיל, אלופה עם יומרות ליצור שושלת לעומת מחזיקת גביע שעברה מכירת חיסול, אלונה ברקת לעומת אלי ז'ינו, ובני טבק על הקווים לעומת ברק בכר. קצת קשה לתאר את התחושות אחרי קמפיין כזה, במיוחד כשהיו בו כל כך הרבה רגעי שיא (איפה מתחילים? צדק מול אולימפיאקוס? הסן סירו? המהפך מול אינטר? בוזגלו מול סאות'המפטון?), אז נעשה נסיון לציין 5 נקודות עיקריות מהמסע:
1. חו"ל – ללוות קבוצה למשחק בחו"ל זו חוויה לכל אוהד. סטמפורד ברידג', אמסטרדם ארינה, אליאנץ ארינה, אולד טראפורד הם רק חלק מהאצטדיונים הגדולים אליהם הגיעו אוהדי מכבי חיפה, מכבי ת"א והפועל ת"א במהלך השנים. בב"ש? הקבוצה אמנם שיחקה בקאמפ נואו ב-1995, אבל אז אירופה הרגישה הרבה יותר רחוקה וליאו מסי וטרנד נסיעות הבר מצווה עוד לא היו בלקסיקון. השנה, האוהדים נשמעו חזק יותר מאוהדי אולימפיאקוס בהר הגעש בפיראוס, הגיעו לאצטדיונים אייקוניים כמו הסלטיק פארק והסן סירו, וגם זכו להרגיש אצטדיון אנגלי טיפוסי בסאות'המפטון. מעבר למשחקים עצמם, תהלוכות והפגנות עוצמה התקיימו בכל היעדים, ובעיקר בפראג ובכיכר הדואומו במילאנו.
השגריר הטוב של ישראל
המנצח על התזמורת
הימים של וסרמיל נשכחו
2. רגעים מרגשים – בנוסף להישגים, הקמפיין לווה בשתי פרידות שנחרטו בלב של אוהדי באר שבע. הראשונה הייתה הפרידה (שהתבררה כזמנית) מוויליאם סוארס האהוב, אחרי שנתן את משחק חייו באולימפיאקוס. השנייה הייתה משחקן הבית, השריד מהעונות הקשות של תחילת העשור, אופיר דוידזאדה, גם אחרי שנתן את כל מה שיש לו מול סלטיק. המשחקים האחרונים של השניים המחישו את גודל המאמץ וההקרבה של השחקנים באדום במהלך הקמפיין האירופי.
3. הניסיון –
כשהתוצאה עמדה על 0:2 בגומלין מול סלטיק, והיה חסר שער להופעה היסטורית בבתים של האלופות, אין אוהד אדום שלא פינטז. בדיעבד, אולי זה שימש יותר כנחמה, אבל הדיבורים בקרב אוהדים רבים אחרי הנשירה לליגה האירופית היו על כך שזה כנראה היה הדבר הנכון לתהליך ההתקדמות של באר שבע. קמפיין דומה לזה של מכבי ת"א לפני שנתיים לא היה תורם שום דבר מלבד כסף למועדון. לעומת זאת, בליגה האירופית הקבוצה צברה ניקוד, שאבה ביטחון, והמועדון למד להתנהל במסגרות של אופ"א. 4. שגרירות – בישראל, אינסוף מילים נכתבו ונאמרו על המהפך של באר שבע כמועדון. השנה, כתבות צבע על העשייה של אלונה ברקת פורסמו גם בגרדיאן, בניו יורק טיימס ועוד. באר שבע הוזכרה כעיר חולת כדורגל, ועל הקבוצה נכתב שהיא סמל לדו קיום. האוהדים קיבלו שבחים על מופעי העידוד והאווירה בטרנר ממאמנים, שחקנים ואוהדים של יריבות אחרות (בשרשור בפורום של אוהדי סלטיק בזמן המשחק נכתב: "זה נשמע כאילו הם הרבה יותר מ- 15,000 צופים"). הגישה של ארגון האולטרסאות' להימנע משיוך פוליטי התבררה כמוצלחת, כשאחרי המפגן דגלי פלסטין בסלטיק פארק הארגון חידד שמי שרוצה להביא דגל ישראל לגומלין, מוזמן, אבל זה לא יהיה קשור למופע העידוד.
מי היה מאמין שהם יהיו בסלטיק פארק (getty)
המסע שהתחיל במולדובה, להזכירם
יצליחו לשמור על הסגל? (אלן שיבר)
התוצאה: תפאורה מדהימה של ג'ון לנון, שזכתה להכרה בינלאומית. אפשר רק לדמיין איך קהלים אחרים היו מגיבים לכזה דבר בארץ. ולא, מפגן לאומני לא היה מוסיף טיפה של כבוד. אוהדי באר שבע ממש לא ששים לקבל את תואר "הקבוצה של המדינה", אבל הסיפור של הקבוצה בהחלט יכול לשמש כפלטפורמה אדירה ליחסי ציבור לישראל.
5. מתנה נוספת (ואולי אחרונה?) מקבוצה ענקית – כל מה שקרה בשנה וחצי האחרונות, התניע עם החזרה של אליניב ברדה לקבוצה ב-2013. שלב אחרי שלב, שחקן אחרי שחקן, ברק בכר, טרנר, עד שכל הפאזל התחבר. אבל, אין לדעת מה יקרה בעתיד ומתי עונה כזו תחזור. ברדה עצמו כבר על אדים, עם מליקסון אף פעם אי אפשר לדעת מתי תגיע הפציעה הבאה, בוזגלו כנראה בדרך החוצה, ראדי והובאן לא נעשים צעירים יותר, ואם עיניי הסקאוטים באירופה בראשם, אז וואקמה ואוגו לא יישארו פה בקיץ (אלונה, שווה לפתוח את פנקס הצ'קים עבור שניהם, יש להם אחוזים גדולים בכסף שנכנס העונה בקמפיין, ובעיקר, את לא תביאי זרים ברמה הזו בשנים הקרובות).
אבל גם אם חילופי הדורות לא יעברו בצורה חלקה, גם אם העתיד לא ורוד כמו ההווה, את הזיכרונות מהקמפיין הזה האוהדים ייקחו לקבר. מיובל שבתאי ובן תורג'מן, עד הכוכבים הגדולים ביותר של הקבוצה, לכולם מגיעה תודה ענקית.
השער ההוא של בוזגלו בסאות'המפטון
ניצחון כפול על אינטר...
איתכם לאורך כל הדרך (דני מרון)