נהנינו לשנוא אותו. צלבנו אותו, ביקרנו אותו, קטלנו אותו וחתכנו אותו. הפכנו אותו מהגיבור האולטימטיבי לנבל הגדול בהיסטוריה. אני, אתה, את, אתם. כולנו. כי הרי מי מעז כך בשיא הקריירה לנטוש את הבית, את המקום בו הוא הפך לטוב בעולם, לטובת... מקום אחר, בו הוא יוכל לזכות, נניח, באליפות. שמחנו לאידו כמעט בכל החטאה, בכל איבוד כדור, בכל סדרת גמר שברחה לו מבין הידיים. ודווקא אחרי שקרה מה שבערך לא רצינו שיקרה אף פעם, והטבעת הונחה על אצבעו, הגיע הזמן לעצור, להתפכח, לקחת נשימה עמוקה ולבקש סליחה מלברון ג'יימס.
בקיץ 2010, כשהוא הטיל את הפצצה ועזב את קליבלנד, השוק היה עצום. כי הרי הקאבס היו הוא, והוא היה הקאבס. כל אוהיו הוצפה בתמונותיו של יקיר העיר, שהיה אמור, על פי כל תסריט הוליוודי רומנטי ודביק במיוחד, להביא את האליפות לאחת מנמושות ה-NBA. זה היה כאילו חיבור משמיים, סוג של חתונה קתולית. ודווקא אז הוא נטש, למגינת לבם של כל חובבי סיפורי הסינדרלה, ומסמל לאהבה ורוח הספורט הוא הפך בין לילה לבוגד.
אז כן, צלבנו אותו (מי זה "צלבנו"? התקשורת, האוהדים וכמעט כל חובבי הכדורסל על הגלובוס באשר הם). וזה הגיע לו, אז. כי מי שחלם להיות מייקל ג'ורדן יום אחד – ואפילו התרוצץ ברוב חוצפתו על הפרקט עם המספר 23 מיומו הראשון בליגה - לא יכול להפוך לשוליה של דוויין ווייד, בן מחזורו בדראפט 2003 שכבר הוביל קבוצה לאליפות. הוא צריך היה להיות האיש שהופך את קליבלנד של שנות ה-2000 לבולס של שנות ה-90'. בדיוק כמו מייקל.
אבל המציאות הכתיבה תסריט אחר לגמרי, ובו לברון הבין שמייקל הוא כבר לא יהיה, והטבעת - אם תגיע מתישהו - כבר תבוא ממקום אחר. ורק אחרי 8 שנים של ניסיונות היא הגיעה, והיא רשומה בעיקר על שמו (ולא על שם ווייד). לא היה אחד שהיה ראוי לה יותר ממנו. נכון, הוא לעולם לא יהיה "סמל" כמו ג'ורדן או ראול, אבל הרצון העז שלו לנצח ולהיות הטוב ביותר הוא כל כך גדול ומעורר השראה, עד שהוא מאפיל אפילו על חוסר הלויאליות.
בעולם שבו הכסף הוא העיקר ואנחנו חוזים מדי שבוע בשחקן כמו כריסטיאנו רונאלדו לדוגמה, שנראה כאילו הוא עושה טובה כשהוא מגניב חצי חיוך אחרי שער, לא נותר אלא להעריך את לברון. השמחה שלו אחרי הניצחון על אוקלהומה הייתה כל כך טהורה וכל כך אמיתית, שאי אפשר היה להישאר אדיש אליה. הוא סוף סוף השיג את מה שהוא כל כך רצה, ובזכות. אחרי לא מעט כשלונות, בעבודה קשה ובלי קיצורי דרך. שחקן הכדורסל הטוב בעולם הוביל קבוצה לאליפות שהגיעה לו יותר מכולם, ולמי אכפת שהיו לצידו כריס בוש ויודיניוס האסלם, ולא מו וויליאמס ודלונטה ווסט.