330 שעות של עבודות שירות וקנס אישי של 100,000 דולר, אלו הם רק חלק מהעונשים שכריס וובר, שחקן שסביר שייבחר להיכל התהילה של הכדורסל מתישהו בשנים הקרובות – ריצה בעשור הקודם. לא, הוא לא נתפס נוהג בשכרות. לא, הוא לא נפנף באקדחים בחדר ההלבשה. לא, הוא לא נכשל בבדיקות סמים. לא, הוא לא הכה את בת הזוג שלו. אז מה הוא כן עשה? הוא קיבל כסף בזמן שהוא שיחק כדורסל באוניברסיטת מישיגן. כמה כסף? לא ברור. הרבה. מאות אלפי דולרים. ממי? מאד מרטין, תומך של האוניברסיטה. האם הכסף הזה ניתן כדי לכסות חובות הימורים? ממש לא. אז לשם מה? ובכן, כדי שוובר, הכוכב הענק שהאוניברסיטה הרוויחה מליונים בזכותו, יוכל להסתובב ברכב חדש ויפה, בנעליים יקרות, עטוף במותגים. כדי שיוכל להרשות לעצמו את החיים הטובים.
אבל בעיקר כדי שהוא לא יצטרך להסתכל על הגופייה שלו נמכרת בחלון הראווה של חנות המרצ'נדייז של האוניברסיטה ועליה תג מחיר של עשרות דולרים – דולרים שעל פי חוק אסור שאף סנט מהם יגיע אליו – בזמן שהוא עצמו לא יכול להרשות לעצמו אפילו ארוחה טובה במסעדה הסמוכה.
אז וובר לקח את הכסף, והרשה לעצמו ארוחה טובה. וגם קצת יותר מזה. ועדיין, הוא מעולם לא נחשד כמי שלקח את הכסף כשוחד כדי לבוא ולשחק במישיגן או כמי שעשה בכסף הזה שימושים לא כשרים. בכלל, בסיכום שנטען כי התקיים בין וובר לבין מרטין המנוח, אותו הכיר וובר מגיל צעיר, השחקן לקח את הכסף רק כהלוואה, אותה התכוון להחזיר כשיהפוך למליונר ב-NBA. אבל בעולם הצבוע של הספורט "החובבני" של המכללות, בו המוסדות מכניסים מאות מליוני דולרים מהפעילות הספורטיבית שלהם אבל אסורים – על פי חוק – להעניק אפילו שעון חדש לשחקנים שמאפשרים את ההכנסות האלה מלכתחילה, עולם בו השחקנים הם אלה שמסכנים את גופם בחינם עבור הסיכוי לזכות בקריירה מקצוענית בזמן שהמאמנים משתכרים מליוני דולרים בשנה – בעולם הזה, המעשה של וובר הוא בערך העבירה החמורה ביותר שאתלט יכול לעבור.
וכריס וובר שילם על העבירה הזו. הוא שילם בעבודות שירות, הוא שילם בקנס (אפילו שהוא באמת כסף קטן עבור מי שהכניס בקריירה 178 מליון דולר במשכורות ב-NBA). והוא שילם בכך שהסיפור הזה – על בתי המשפט, החליפות, החקירות, השקרים, המושבעים ועורכי הדין שבו – הגדיל את הקרע, את הנתק, בין וובר, יליד דטרויט, לבין אוניברסיטת מישיגן. בין וובר לבין הוולברינז. בין וובר לחברים. אפילו בין וובר לבין ג'יילן רוז.
אחת הסיבות בגינן ברור שוובר לא לקח את הכסף כדי לבוא לשחק במישיגן, מעבר לכך שהוא יליד המדינה וגדל בה, היא רוז. כמו וובר, גם רוז נולד בדטרויט. השניים הכירו מגיל מאוד צעיר, שיחקו אחד עם השני ואחד נגד השני שנים רבות. הם התחברו מהר מאוד, כשהרקע המשותף, כישרון הכדורסל, חכמת המשחק, הכריזמה והאינטליגנציה שלהם הופכים את החברות בניהם לחזקה במיוחד. וכבני אותו מחזור, כל מי שמתעסק בכדורסל במישיגן רצה לראות אותם מככבים זה לצד זה באוניברסיטה המקומית. ב-1991 זה אכן קרה, השניים התחייבו לשחק באוניברסיטת מישיגן, והיו גולת הכותרת של מה שרבים מגדירים גם כיום כ"מחזור הגיוס הטוב בתולדות ה-NCAA". יחד עם וובר ורוז הגיעו באותה שנה גם ג'וואן הווארד, ג'ימי קינג וריי ג'קסון. ה"פאב פייב" קראו להם, וההיסטריה יצאה לדרך.
השנתיים שוובר בילה באוניברסיטה, 91/2 ו-92/3, היו מעונות השיא של אחת התקופות הכי מלהיבות בתולדות כדורסל המכללות. רק בשנתיים קודם לכן UNLV של לארי ג'ונסון, סייטסי אוגמון, גרג אנתוני והמאמן הצבעוני ג'רי טרקניאן, סחפה את ארצות הברית בשילוב של כדורסל מהיר, אתלטי ומלהיב כשהיא מייצגת סממנים בולטים של "תרבות שחורה", לטוב ולרע. במקביל, באוניברסיטת דיוק הורכבה אחת מקבוצות המכללות הטובות אי פעם, והיריבות שלה עם צפון קרוליינה הגיעה לשיאים חדשים. בכלל, כדורסל המכללות עבר שינוי והפך למוצר נגיש ומלהיב בהרבה. מי שלקחו את כל זה צעד אחד קדימה היו הפאב פייב.
כבר בעונה הראשונה שלהם, בזכות האומץ של המאמן סטיב פישר, הם עלו כולם בחמישייה – אירוע חסר תקדים במכללות. רוז, כרכז גבוה, היה שחקן מכללות בלתי ניתן לעצירה למן הרגע הראש וניווט את העסק. הווארד היה שחקן פנים מבריק. ולקבוצה היה גם עומק, מעבר לחבורה הזו. אבל אף אחד לא השתווה בכישרון שלו לוובר, פאוור פורוורד מהיר, אתלטי, עם יד רכה, קליעה מצוינת וטונות של חכמת משחק.
עם הכדורסל הנוצץ שלהם, עם כריזמה שנשפכת, חוצפה ו"סוואג" (הרבה לפני שמישהו מאיתנו בכלל ידע מה זה "סוואג"), עם עגילים ושרשראות ומכנסיים עד לברך, חמשת הפרשמנים של מישיגן הפכו לתופעה תרבותית. בגמר של 92 הם שיחקו נגד המדורגת 1 בארה"ב, דיוק, במה שהפך לקרב בין השחורים העניים ממישיגן לבין הלבנים האליטיסטיים מהאוניברסיטה הפרטית בצפון קרוליינה, שאפילו הכוכב השחור שלה (גרנט היל) היה בן לאב עשיר, כוכב NFL לשעבר שלמד בייל, ולאם שחלקה חדר באוניברסיטה עם הילארי קלינטון. דיוק פירקה אותם עם ניצחון 51:71, אבל זה לא שינה יותר מדי. ההווה, מהרבה בחינות, היה שייך לפאב פייב. שלא לדבר על העתיד. היום, 20 שנה מאוחר יותר, הכדורסל שמשוחק במכללות וכל מה שעוטף את המשחק גם ברמה המקצוענית הוא תוצר ישיר של התפתחות שהפאב פייב שיחקו תפקיד מרכזי בה, ודומה הרבה יותר לאותה מישיגן, מאשר לאותה דיוק.
אבל גם שנתיים של שיגעון וניצחונות לא הצליחו למנוע את זה שהתמונה הזכורה ביותר מהפאב פייב היא התמונה של וובר מבקש פסק זמן. מבקש את ה"טיים אאוט מגיהנום". זה קרה בשניות האחרונות של הגמר ב-93, הגמר השני ברציפות שהפאב פייב הגיעו אליו. לקראת סיום המשחק מול צפון קרוליינה, וובר קיבל כדור, נדחק לפינה, נלחץ, וביקש פסק זמן. אלא שלקבוצה שלו לא נותרו פסקי זמן. המשמעות: עבירה טכנית, כדור עובר, זריקות עונשין. כל מה שהבחורים של דין סמית' היו צריכים כדי להבטיח את הניצחון, 71:77. בשנייה אחת וובר – כישרון העל שגדל במישיגן והוביל את האוניברסיטה שלה לשני גמרים ברצף – הפך ללוזר אלמותי.
במידה רבה, ה"טיים אאוט מהגיהנום" הגדיר את כל הקריירה של וובר, למרות שזה קרה כשהוא היה רק בן 20. וובר לא חזר לעונה שלישית במישיגן והמשיך מיד לקריירת NBA מוצלחת, אבל אם יש שני דברים שמאפיינים את הקריירה המקצוענית שלו יותר מכל הם א) חוסר היכולת להתעלות במאני טיים ו-ב) חוסר היכולת למצות את הפוטנציאל. שני דברים שבאו לידי ביטוי בצורה כואבת במיוחד באותה החלטה אומללה בסופרדום בניו אורלינס.
גם רוז (אף פעם לא נבחר לאול סטאר) והווארד (שעבר קבוצה תשע פעמים בקריירה) לא הוציאו מהקריירה שלהם את כל מה שהיה בהם מבחינת כישרון ופוטנציאל. ועד שהווארד לא היה חלק מזערי ממיאמי היט בעונה שעברה, אף אחד מהם גם לא זכה באליפות ה-NBA. וכך, עם שכר מצטבר של 432 מליון דולר (של וובר, רוז והווארד ביחד), אבל עם הרבה יותר אכזבות מהצלחות, וובר, והפאב פייב הפכו עם הזמן לסמל של הרבה דברים שליליים. סמל של דור שהכל בא לו בקלות, ולכן גם הולך בקלות. סמל של הרס עצמי, של רעש וצלצולים.
אותו פסק זמן, והביקורות הארסיות שוובר חטף מכל כיוון, גרמו לו כדי לנסות ולהתנתק לגמרי ממישיגן. בשנים שלאחר מכן הוא מיעט לדבר עם חבריו הטובים מהקבוצה, ואפילו הקשר עם רוז דעך. שניהם מודים שמעולם לא היה בניהם דם רע והם עדיין אוהבים אחד את השני כמו אחים. אבל וובר הרגיש והפגוע ניסה להשאיר את הרגע ההוא, וכל מה שקשור אליו, מאחוריו. וגם אם אפשר לצייר את הקריירה המקצוענית שלו בקווים דומים לאלה של אותה שנייה גורלית מול צפון קרוליינה, הרי שבתחילת העשור הקודם וובר כבר הצליח להגיע רחוק מאוד מאותם ימים אומללים שאחרי ההפסד ההוא. כשחקן הטוב ביותר בסקרמנטו קינגס, ששיחקה את הכדורסל הטוב ביותר ב-NBA, בתחילת העשור הקודם וובר היה סופרסטאר ענק, מועמד ל-MVP. ואז התפוצצה פרשת קבלת הכסף.
וובר היה היחידי מבין חברי הפאב פייב שהואשם, וברגע – הכל חזר אליו. שוב מישיגן, שוב השנים ההן. שוב התקשורת, שוב הפנים החתומות, חסרות ההבעה, של וובר. אותו פרצוף מסכן שעטה בשניות שאחרי פסק הזמן ההוא חזר על עצמו עכשיו, כשהוא בחליפה, עומד מול יער של מיקרופונים, בדרך לעוד שימוע או חקירה.
בסיכומו של עניין, אוניברסיטת מישיגן גילתה שמרטין נתן כספים לשחקני מישיגן רבים בשנות התשעים, סך של 600 אלף דולר. כדי לרכך את העונש שה-NCAA ינחית עליה, אוניברסיטת מישיגן הטילה על עצמה סנקציות קיצוניות. בין היתר, היא מחקה מההיסטוריה שלה את כל הישגי הפאב פייב. היא מחקה את כל משחקי הפיינל פור של אותה חמישייה, היא מחקה את תאריה, היא הורידה מהתקרה את דגלי הפיינל פור שהיא השיגה. היא עשתה עבור וובר את מה שהוא ניסה לעשות כל הקריירה. ואז, ב-2003, בא ה-NCAA והשלים את המלאכה כשאסר על האוניברסיטה לקיים איזשהו קשר עם וובר למשך עשור. העשור הזה נגמר השנה, אבל נכון לעכשיו לא נראה שלוובר, פרשן מוצלח ב-NBATV, יש איזושהי כוונה לעשות משהו בנידון. לוובר טוב עם הניתוק. לג'יילן רוז לא.
בכלל, רוז, שבדומה לוובר מנהל בימים אלה קריירה מוצלחת בתקשורת, לא מתנתק מכלום. אולי כי הוא פגיע פחות מוובר, אולי כי בניגוד לוובר, הוא לא היה האיש שחטף את כל האש – פעמיים. אבל ברור שרוז אוהב את השיוך לדטרויט, למישיגן, לאוניברסיטה, לפאב פייב. לפני שנתיים, במסגרת הפרוייקט הדוקומנטרי המופתי 30 על 30" של ESPN (בה עובד רוז), שוחרר סרט מעולה בשם “The Fab Five”. וובר לא התראיין לסרט, שנשען ברובו על דבריו של רוז הכריזמטי, הכן והמשעשע. בשנים האחרונות רוז היה מי שניסה לחדש את הקשר עם וובר כמה פעמים. וגם בפודקאסט המצוין שלו, רוז מרבה להעלות זכרונות מימי הכדורסל המשותפים שלו עם וובר, בין אם כילדים או כשחקני מכללות.
ככה שבשביל רוז, העובדה שעונש ה"ההתנקות" שה-NCAA הטיל על מישיגן יפקע השנה, היא סיבה למסיבה. באותו סרט של ESPN מצולם ארכיון הספרייה של מישיגן, שבין המדפים העמוסים והמאובקים שלו מקופלים גם דלגי התארים שהפאב פייב השיגו. השאלה היא האם האוניברסיטה תתלה אותם בחזרה לקראת העונה הבאה, כשזה כבר יהיה מותר?
"מישיגן עשתה הרבה בשבילנו ואנחנו בשבילה", אמר רוז באוקטובר 2010, בטקס הוקרה מוזר שנערך בקרייזלר ארנה לכבוד הפאב פייב, בו נכחו רק שלושה מהחמישה, כשוובר כמובן לא מורשה (ובטח שלא רוצה) להגיע, "זה רק עניין של זמן, אנחנו צריכים לעשות את זה בצעדים קטנים, אבל אני מקווה שבמהרה נעמוד כאן כל החמישה, נקבל את ההזדמנות להיות שוב חלק ממשפחת הכדורסל של מישיגן, כשכל הדגלים תלויים מעלינו", הוסיף רוז.
עם זאת, המלים המרגשות של רוז לא הזיזו למארי סו קולמן, נשיאת האוניברסיטה שפיקחה על חקירת הסקנדל לפני קצת יותר מעשר שנים ושעמדה בראש הצוות שהחליט להטיל את הסקנציות העצמיות על האוניברסיטה. היא כבר הודיעה בשנה שעברה כי היא לא מתכוונת להחזיר את הדגלים לתקרת הקרייזלר ארנה באן ארבור. "זו הייתה ההחלטה הנכונה להוריד את הדגלים. אלו היו ימים קשים עבור אוניברסיטת מישיגן והתביישנו במה שקרה אצלנו", הסבירה קולמן את עמדתה. רוז לא נשאר חייב. "ראיתי שאוניברסיטת מישיגן לא מתכוונת להחזיר את הדגלים", צייץ בטוויטר באפריל 2012, "אולי אני צריך לנהוג כמו מרבית שחקני העבר של מישיגן ולא לחזור לשם יותר לעולם? אולי אני צריך לבקש את 250 אלף הדולרים שתרמתי להם ולהעביר אותם לבית ספר אחר?".
בכל מקרה, לפני מאי 2013 ותום העונה הנוכחית, אי אפשר יהיה להחזיר את הדגלים. אבל הסיבה שעכשיו הסיפור הזה שוב בכותרות היא כי בתזמון באמת מדהים שקשה להסביר, בדיוק בשנה בה אפשר יהיה להחזיר את הדגלים, ולראשונה מאז ימי הפאב פייב, הוולברינז חזרו השבוע למקום הראשון בדירוג הארצי. האם העובדה ששניים מהכוכבים שלה, טים הארדאוויי ג'וניור וגלן רובינסון השלישי, הם בנים של כוכבי NBA לשעבר תעזור לרכך קצת את עמדת האוניברסיטה בנוגע לכוכבי העבר שלה עצמה? ממש לא. "אל תעצרו את הנשימה שלכם עד שזה יקרה", אמר לאחרונה המנהל הספורטיבי של האוניברסיטה, דייב ברנדון. ככה שאפילו ג'יילן רוז, שממש אתמול חגג יום הולדת 40, כבר לא מצפה לזה יותר. במצב העניינים הנוכחי, גם SMS "מזל טוב" מוובר יהיה תזכורת נחמדה, לימים שאולי נמחקו מהספרים, אבל נשארו בזכרונות.