1. הפלייאוף של השנה מזכיר לי סרטים. לא בקטע של טראומות, בקטע של קולנוע. זה לא קרה לי בעונות קודמות ואולי זה רק צירוף מקרים. למעשה אני בכלל לא כזה מת על קולנוע, אבל כל הסיפור הזה עם הלייקרס והפציעות, והסידרה ההזויה נגד הספרס (אחת המיותרות בהיסטוריה, כמעט כמו מיאמי – מילווקי) הזכיר לי את הקטע עם האביר השחור ממונטי פייתון. הבלק נייט (ממבה?) כביכול עומד על שלו מול יריב מוכשר בהרבה, ממשיך להיות יהיר, למרות שכבר חצי מהגוף שלו נקטע. עד שיריבו, שאולי מעריך את נחישותו אך מבין שאין כאן קרב, שואל "מה תעשה לי? תדמם עלי?". הקרב נגמר כשהבלק נייט בלי ידיים ורגליים מסכים להתפשר: "אוקי, נקרא לזה תיקו", הוא אומר, אבל זה מאוחר מדי, הספרס כבר עמוק בסיבוב השני.
2. ב"ימי הרדיו" של וודי אלן מסופר על פיצ'ר צעיר ומבטיח בשם קירבי קייל. קירבי היה פיצ'ר בסנט לואיס קרדינלס בשנות ה-40, בחור עם כשרון ועתיד, אבל קצת חסר מזל. יום אחד יצא לצוד, מעד וירה לעצמו ברגל, הרופאים החליטו לקטוע. כולם חשבו שקייל לא יזרוק שוב לעולם, אבל בעונה לאחר מכן הוא חזר. "הייתה לו רגל אחת, אבל היה לו משהו חשוב הרבה יותר – לב", אומרים עליו בסרט. בחורף שלאחר מכן תאונה נוספת עלתה לקייל בזרועו, אם כי לא הזרוע הזורקת. אבל הוא חזר. "היו לו זרוע אחת ורגל אחת, אבל היה לו לב". בחורף הבא, שוב תאונת ציד. קירבי איבד את נפגע בעיניו. כעת הוא גם עיוור. "אבל היו לו אינסטינקטים לאן לזרוק את הכדור. אינסטינקטים ולב".
קצת כמו קירבי קייל, שיקגו בולס איבדה הרבה: את רוז, יש להם את נואה על רגל אחת, ואת היינריך פצוע, ואז גם דנג בחוץ. ואז נואה וגיבסון מורחקים במשחק מספר 2, ומוחמד במשחק 3. אבל שיקגו כל פעם חוזרת, עם רגל אחת וזרוע אחת אבל עם המון לב. גם אם לא ינצחו עוד משחק אחד בפלייאוף הזה, הבולס הם מה שארצה לזכור מהפלייאוף הזה. בשביל להחזיר את את מה שדנג והיינריך השאירו מאחור צריך הרבה לב, אבל גם את ג'ימי באטלר (עלה מ-8.6 ל-12.4 נק'), את רובינסון שמקבל החלטות טובות (מ-13.1 ל-17.4 ותחושה שלמרות הכל יש בעל בית, גם אם משוגע. ג'ף ואן גנדי: "הוא מפחיד את שני המאמנים באותה מידה ועל בסיס קבוע") ואת מרקו בלינלי המרשים, 15.4 ב-5 האחרונים (9.6 עונתי). ה-3 האלה מרוויחים 4 מיליון דולר לעונה. ביחד. לשיקגו מחליף לגיטימי אחד, טאג' גיבסון, מחליף קשיש כמוחמד, מחליף לגיטימי חצי-פצוע-חצי-לא-נספר, ריפ המילטון, ואחד שלא נספר אפילו על ידי דיוויד בלאט, מלקולם תומאס. ומכל זה ת'יבודו סוחט ניצחון חוץ במיאמי ותחושה שהם בתמונה, למרות ש"פלייסטיישנית" (זה "על הנייר" החדש) אין פה בכלל תחרות.
ועדיין, שיקגו לא מובילה את הפלייאוף בשום קטגוריה סטטיסטית קבוצתית חשובה. אפילו לא קרובה לזה. הם מובילים רק בעבירות טכניות, 18. אם תרצו, תוצאה של מוטיבציית יתר. איכשהו יחד עם ההגנה של הבולס (ת'יבודו גרם אפילו לרובינסון לשמור), זה מספיק כדי לתת קרב יותר מראוי להיט. זה ומנטליות ה-We have enough של ת'יבודו, 3 מילים שמחלקות את הכבוד בדיוק שווה בשווה, בין אלה שבחוץ, פצועים, ואלה שבפנים, עדיין נלחמים. מהציטוטים הגדולים של הפלייאוף הזה ואחד שלא יוצא מהראש.
בכל מקרה, היינו בקירבי קייל. כזכור, בדומה לשיקגו בולס, קייל משחק עיוור, בלי יד ורגל אבל עם המון לב. אבל גורלו נחרץ ומזלו מסרב להשתפר. בקיץ הוא נדרס על ידי משאית (לברון?) ומת, אבל גם זה לא עוצר אותו. בעונה שאחרי הוא מנצח 18 משחקים בליגה הגדולה שבשמיים.
3. ברקע של כל הדבר הזה מקבל ג'ורג' קארל את תואר מאמן העונה, ואני לא יודע, אבל התגובה הראשונה שלי הייתה משיכת כתפיים. וואטאבר. התואר הזה ולא בפעם הראשונה נראה חסר משמעות, גם בגלל העיתוי בו הוא מוענק. הליגה הרגילה היא חדשות של שלשום. זה נכון שקארל הוא מועמד ראוי לכל תואר שיש בו את המילה "מאמן", אבל דנבר שוב נכשלה בפלייאוף למרות יתרון ביתיות. וכשיש מסביב סיפורים כמו שיקגו וגולדן סטייט, התואר הזה נראה עכשיו כמו לא יותר מסטטיסטיקה משעממת.
4. עם כל משחק שעובר אני יותר ויותר בעד הפייסרס, למרות הפוטנציאל למפגש בין הניקס להיט בגמר המזרח. לא מסוגל יותר לראות את הכדורסל הזה של ניו יורק ואם בעונה הרגילה היה אפשר לחשוב שוודסון אולי בדרך לחבורת העלית של מאמני הליגה, הרי שהפלייאוף הזה מאכזב מאוד מבחינתו. הניקס שלו אחרונים בפלייאוף הזה באסיסטים (15.6) ולפני אחרונים באחוזים מהשדה מבין הקבוצות שעדיין בתמונה. הם שוב טובים כמו מלו. כלומר לא. עד למשחק האחרון מול אינדיאנה (שוויתרה על המשחק בשלב יחסית מוקדם), הוא לא עבר את ה-35% מהשדה 4 משחקים ברציפות. הוא כמובן ראשון בפלייאוף בזריקות מהשדה עם 26.8 (ו-39%), במרחק עצום מדוראנט (22.4 ו-49%). כרמלו אנתוני מציג את ה-29, 6 ו-2 המכוערים ביותר שאי פעם תראו.
ואם יש סיבה לראות את הניקס בפלייאוף הנוכחי, זה אימאן שאמפרט. הסמול פורוורד הצעיר הזה, שנראה קצת כמו שילוב של הגוף של ג'רלד ווילקינס והשיער של קני ווקר, פשוט מכפיל את עצמו, מ-6.8 נק' ו-3 ריב' בעונה הרגילה ל-13.4 ו-6.8 בחמישה האחרונים וה-מהלך של משחק מספר 2 נגד הפייסרס, עם פולו אפ דאנק מהסרטים. שאמפרט חזר בינואר מאותה פציעה שמשביתה את דריק רוז, וזה לקח לו זמן, אבל עכשיו הוא פה והפוטנציאל שלו בלתי נגמר. איכשהו כשהניקס צריכים משהו, ולא משנה באיזה צד של המגרש, זה כמעט תמיד שאמפרט. לפעמים זה בשני צידי המגרש בבת אחת, כמו החטיפה והסל שקטע ריצה של 20:0 במשחק מספר 6 נגד הסלטיקס. נהוג לומר שהוא סטופר הגנתי גדול, אבל בפלייאוף הזה הוסיף גם קליעה אמינה מ-3 (46%) וכמעט לא לוקח זריקות קשות (51% מהשדה). "אני מתכוון להמשיך להיות אגרסיבי ולתקוף את הסל", אמר שאמפרט אחרי הניצחון על הפייסרס במשחק 2. אלה הבשורות הכי טובות עבור הניקס בפלייאוף הזה.