בואו נעצור את השעון על חצי שנייה בערך לסיום המשחק הרביעי בסדרה בין קליבלנד לשיקגו. שוויון בתוצאה, לברון ג'יימס לוקח את הזריקה והכדור באוויר, בדרכו לעבר הסל.
הוא מרגיש כבד, הכדור. לתוצאה היכן ינחת בסופה של זריקה יש משמעות כל כך גדולה עבור כל כך הרבה אנשים. קחו את לברון. עד לאותה זריקה, המשחק שלו היה חלש. מאוד. 9 מ-29 מהשדה, 7 החטאות רצופות במאני טיים, 8 איבודי כדור. ראי של שלושת המשחקים הקודמים בהם קבוצתו הפסידה כבר פעמיים. 2 מ-19 מחוץ לקשת בסדרה כולה, קבלת החלטות לא נכונה (אז כן הד-בנד או לא הד-בנד?), חוסר מנהיגות על המגרש. אפילו השופטים לא נותנים לו כבוד ששמור לגדולים באמת, כשהוא לא מתפשר על זריקה מבחוץ, הולך להוציא עבירה בצבע כמו שצריך, ולא מקבל אפילו נשיפונת מהמשרוקיות. ובעיקר הידיעה, שלמרות המספרים והתארים האישיים ואפילו הקבוצתיים עם מיאמי, הוא לא מצליח להשתוות בהילה, בפאסון, בקלאס, בקונצנזוס - למנטורים ולאגדות לארי ומג'יק, גם לא לקובי, בטח לא למייקל.
והכדור באוויר מתלבט: מייק אור ברייק? בירא עמיקתא או איגרא רמא? ווין אור גו הום? ווינר אור לוזר?
ג'יימס. רק זריקה אחת הייתה חשובה (getty)
באותו רגע המאמן של לברון רואה את קריירת ה-NBA העכשווית והעתידית שלו לנגד עיניו וחושב טרוד לעצמו: אם הכדור הולך החוצה ומפסידים את המשחק הזה בהארכה - אכלתי אותה. לך תחזור מפיגור 3:1, לך תנצח שלושה מתוך שלושה משחקים, כשאחד מהם בבית המשוגעים הזה ביונייטד סנטר, מול החיות האלה משיקגו, כשבאטלר מוציא ללברון את החשק, כשנואה מתנפל על מוזגוב וכשרוז לא סופר אף שומר מולו. הרי רק 8 קבוצות בהיסטוריה חזרו לנצח סדרה מפיגור 3:1, דבר שלא קרה מאז 2006!
ויש לי מלא פצועים וחסרים, ושחקנים זקנים וחלודים על הספסל. הלך עליי. לא נעלה לגמר המזרח, ההוא שבקושי מדבר איתי ומבייש אותי בראיונות יחליט שאני לא בא לו טוב בעין, וזהו. לך תמצא עכשיו משרת מאמן פנויה בליגה הזאת... והוא עוד זה שלוקח את הזריקה, למרות שביקשתי שהוא יוציא את הכדור מהאאוט. את הזריקה עליה אולי תקום ותיפול הקריירה האמריקאית שלי. אוווווףףףף.
ואיפה הנהלת הקאבלירס שרואה מיליוני דולרים פוטנציאליים ממכירת מרצ'נדייז, כרטיסים ושאר ירקות הולכים פייפן? ומה עם אוהדי קליבלנד שכבר היו הכי קרובים לדבר האמיתי ב-2007, וראו את הספרס לא זורקים להם אפילו פירור. ומדינת אוהיו שרוצה סוף סוף לגעת בתואר ספורטיבי אחרי 2000 שנות יובש. ומה איתנו, היושבים טרוטי עיניים בלילות ודבוקים למסכים? בלי דייויד בלאט ומסע הקסם המסתורי שלו, על מה ועל מי נדבר במשרדים ליד עמדות הקפה בבוקר שאחרי? הפלייאוף הזה בלי קליבלנד הוא כמו הפילהרמונית בלי זובין מהטה, כמו הדורס בלי ג'ים מוריסון, כמו גמר ל-100 מטר בלי בולט, כמו ברצלונה בלי מסי, כמו האח הגדול בלי שיר אלמליח... (וואט?! באמת הקלדתי את זה?!?).
זהו. השתחרר הפריז. הכדור עובר דרך הטבעת לתחתית של הרשת. לברון שוב המלך. בחדר הלבשה הוא מבין שזו הייתה אולי הזריקה הכי חשובה בקריירה שלו, סל הניצחון שמקרב אותו לאלילים הגדולים, שמחייה מחדש את האגדה לבית ג'יימס, שמחזיר את הצבע לקבוצה, לעיר ולמדינה שלמה. ובעיקר למיסטר בלאט, שיודע שעם כל 22 שנות הניסיון שלו כמאמן סופר-מצליח, עם כל האינטלקט המקצועי והאישי, ועם הווינריות שמלווה אותו כל כך הרבה שנים – בסוף הוא נשאר דייויד. עם מזל והילה שנדבקים אליו, ועם... איך להתנסח בעדינות? חתיכת תחת.
לך תחזור מפיגור 3:1 (getty)
זוז הצידה, אברם (getty)