באיזה צד אתם? קרי מול לברון, הקלאסיקו של אמריקה

אז מי יותר טוב: ליאו מסי או כריסטיאנו רונאלדו? עושה רושם שאין בתחום הספורט שאלה שנשאלה בשנים האחרונות פעמים רבות יותר בכל קצוות תבל, מאלסקה ועד איי פיג'י. לא צריך דוקטורט בפסיכולוגיה כדי להניח שהעמדה בנושא משקפת על-פי-רוב לא רק דעה אובייקטיבית-שכלתנית, אלא גם סובייקטיבית-רגשית. במילים אחרות, מי שחושב שהפורטוגלי הוא שחקן טוב יותר תמיד יעדיף לצפות במשחק של ריאל מדריד, בדיוק כשם שהתומכים במסי חולמים לעשות בר-מצווש לילד בקאמפ-נואו ולא בסנטיאגו ברנבאו. ועכשיו, רגע לפני שתצא לדרך סדרת הגמר ב-NBA, אני מציע שתשימו לב לשיבוטים שלהם בכדורסל: לברון ג'יימס וסטף קרי.

לברון ג'יימס

הסופרסטאר של קליבלנד הוא שחקן הכדורסל הטוב ביותר בעולם בעשור האחרון. מאז שהגיע לליגה הוא הספיק לזכות בשתי אליפויות, להגיע לגמר שש פעמים (כשחמש מהן ברצף), היה ה-MVP לא פחות מארבע עונות ונבחר לאולסטאר בכל שנה מאז 2005, ללא יוצא מן הכלל.

בדומה להוא עם הג'ל בשיער מהכדורגל, מעבר לכישרון הנדיר, שניהם פשוט אתלטים על-אנושיים. ברחבי היוטיוב מסתובבים סרטונים שמשווים באופן פסאודו-מדעי בין הניתור שלהם, האחד במהלך חסימה או דאנק מפלצתי, והאחר בזמן התרוממות בתזמון מושלם לנגיחה. רק לשם ההמחשה, בחודש אוגוסט האחרון הציב אותם המגזין האמריקני "ספורטס אילוסטרייטד" בשני המקומות הראשונים בעולם במדד היכולות הגופניות. לברון כבש את הפסגה וכריסטיאנו הסתפק בסגנות, אבל זה רק בגלל שבארצות-הברית עוד קוראים לכדורגל Soccer.

מדובר בשני ספורטאים שנחשבים מכורים לעבודה קשה, הראשונים להגיע לכל אימון והאחרונים לעזוב. אצל לברון זה בא לידי ביטוי בממדים הפיזיים הכבירים, אך לא פחות חשוב מכך, בהוספת עוד אלמנטים למשחק כמעט מדי קיץ: בתחילת הדרך זה היה שיפור הקליעה מחצי מרחק, אח"כ מחוץ לקשת ובהמשך ניואנסים כמו קליעה מכדרור, ליטוש ה-fade away וה-floater ועוד.

כמו שאולי צפוי מכוכבים בסדר גודל כזה, ההשוואה בין קינג ג'יימס ל-CR7 אינה מסתכמת רק בפרגון, אלא גם בביקורות. אצל שניהם, על כל מעריץ תמצאו לפחות שונא אחד. קודם כל, בגלל האופי. כמקובל אצל אנשים ששמעו שהשמש זורחת להם מהחריץ עוד כשהיו להם חצ'קונים, הם פיתחו לאורך השנים שחצנות בלתי נסבלת. מי שלא עוקב מקרוב אחרי הליגה הטובה בעולם, יכול לחשוב בטעות שאצל לברון זה התחיל עם הזלזול בדייויד בלאט, אבל המציאות שונה בתכלית. בין הדוגמאות: העזיבה המכוערת למיאמי ("The Decision"), מסיבת העיתונאים ההזויה ההיא לצד דוויין ווייד וכריס בוש, שבה הבטיח יותר אליפויות ממה שיד אדם יכולה לספור ("לא שלוש, לא ארבע, לא חמש...") ואפילו הביקורת על חבריו לקבוצה בתחילת העונה הנוכחית (בזמן שהוא עצמו הסריח את המגרש).

הדמיון בולט גם בכל הקשור לבכיינות. תרפרפו על תקצירים ותמצאו שכמעט בכל מהלך שלא מסתיים בסל/גול, שני השחקנים הענקיים הללו רצים להתלונן אצל השופט. יש להם גם את אותו דפוס תגובה: קודם כל, הפליאה על כך שזה עם המשרוקית לא מבין את חלקו בהצגה. אחר כך באים קימוט מצח עצבני, תנועות גוף מוגזמות ולרוב גם פרצוף חמוץ, כשרק איזו דמעה טובה חסרה להשלמת הליך הקבלה לבית-צבי.

אגב, המקטרגים טענו במשך שנים על שניהם כי הם נעלמים במאני-טיים. לפחות לדעתי, מדובר בקשקוש, או ליתר דיוק, קשה להתעלם מהשיפור הדרמטי שחל אצלם ברגעי הכרעה. בעוד שאצל כריסטיאנו הדבר בא לידי ביטוי ביכולתו לסחוב את קבוצותיו (מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד) לתארים, ובהם שתי זכיות בליגת האלופות, במקרה של ג'יימס מודדים אותו כמעט אך ורק לפי סלי ניצחון, רצוי בשניה האחרונה (ד"ש לשיקגו). תאהבו את זה או לא, הבנאדם הוכיח שוב בפלייאוף שהוא קלאץ'. ולפחות מבחינה מספרית, ג'יימס לא נופל ממייקל ג'ורדן וקובי בראיינט, שניים שקור-רוח הפך לשמם האמצעי.

סטף קרי

בדיוק כמו הפרעוש מארגנטינה, גם ה-MVP של העונה הוא מסוג השחקנים שבשבילם קונים כרטיס. הוא רוקד על המגרש, מהתל בשומרים שלו בקלילות, שובר להם קרסול או שניים ומקנח בצליפה עם יד בפרצוף, מטר וחצי אחרי השלוש. "כישרון טבעי", אוהבים לקרוא לזה הפרשנים, למרות שיותר מתאים הביטוי כישרון על-טבעי. עשו לעצמכם טובה וחפשו באינטרנט מקבצי מהלכים גדולים של קרי. אני מבטיח לכם שגם אם כדורסל בכלל ו-NBA בפרט זה לא ממש ספל התה שלכם, אתם תתאהבו. שניהם, אגב, אוהבים למסור באותה המידה שהם אוהבים לסיים התקפות בעצמם. בשתי העונות האחרונות דורג הרכז של גולדן סטייט במקום השישי בליגה באסיסטים (8.5 ו-7.7 למשחק בהתאמה).

נקודת השקה נוספת קשורה למימדיהם הגופניים. כבר בגיל צעיר נזקק מסי לטיפול בשל הפרעה הורמונלית וגם אחריו הוא מגיע ל-1.70 מ' עם מדרסים, שלא לומר על עקבים. קרי מתנשא לגובה של 1.91 מ' ושוקל 86 ק"ג בלבד, שחיף במושגים של המפלצות שמסביבו. העובדה שהוא לא הוסיף יותר מדי מסת שריר אינה קשורה למוסר עבודה בעייתי, אלא לעקב האכילס שלו: הקרסוליים.

עוד מימיו במכללת דייוידסון הצנועה הוא היה מועד מאוד לפציעות, ושינויי הכיוון שהפכו לסימן ההיכר שלו בוודאי לא הוסיפו בריאות. האגדה מספרת שסטף ויתר על השנה האחרונה ללימודים מחשש שעוד פציעה אחת ואולי לא תהיה קבוצה שתעז לבחור אותו בדראפט. עוד קודם לכן, אחרי המשחק השני במכללות, מאמנו בוב מקילופ אמר לאביו דל: "הבן שלך הולך להרוויח הרבה כסף בקריירה". על כך השיב קרי האב: "המממ, אוקיי, אולי באירופה".

מבחינת הביקורת, גם לגבי מסי וגם לגבי קרי מקובל לומר שיש להם נטיה להיעלם. אולי זה קשור לאישיות הביישנית-חולמנית שלהם, אולי זה בגלל שהגנות יריבות תמיד, אבל תמיד שמות להן למטרה לחסל אותם, ואולי זה סתם כי כוכבים בקבוצות שרגילות לנצח בהפרשים גדולים לא תמיד יודעים כיצד להתמודד פתאום עם משחק צמוד. כך או כך (או כך), נדמה לי שקרי מוכיח בפלייאוף הזה שסטיגמה היא לפעמים סתם סטיגמה. בסדרות נגד ממפיס ויוסטון הוא היה שם בגדול, באותן דקות שלכולם מסביב רועדות הידיים והרגליים.

עוד טענה שנשמעת חדשות לבקרים על שניהם היא שהם, ובכן, קצת משעממים. ראיונות עם מסי הם באמת כדור שינה מזוקק, עמוסים בקלישאות סטייל "הקבוצה יותר חשובה מהסטטיטיקה שלי, הכי חשוב שניצחנו וחייבים להמשיך לעבוד קשה". מסיבות עיתונאים עם קרי הן גם לא תמיד פשוטות לצפיה. המבט מושפל למטה או בוהה בחלל, את המילים הוא בולע ובכלל, נדיר שתראו אותו קורע את הכתבים עם איזו בדיחה. כמו על המגרש, גם במפגש עם התקשורת לפעמים אתה צריך עזרה מהסובבים אותך, ומזל שבמסיבות העיתונאים האחרונות הייתה שם ריילי קרי, בתו של סטף שבקרוב תחגוג יום הולדת 3. היה כבר מי שהגדיר אותה כ-MVP האמיתי של הפלייאוף הנוכחי.

בין אם אתם מקבלים את ההשוואות שערכתי כאן ובין או לא, ודאי תסכימו איתי שמפגש הענקים בין לברון ג'יימס לסטף קרי בסדרת הגמר עומד להיות אחד המרתקים שראינו בשנים האחרונות. וכמו לגבי ההם מהכדורגל, לא משנה את מי אתם מעדיפים, דבר אחד בטוח: אשרינו שאנחנו זוכים לראות את שני הספורטאים העילאיים האלה בזמן אמת.