ילד העולם הגדול: סיפורו של האיש הכי מעניין בדראפט

אבא שלו מת כשהוא עדיין היה עולל קטן. בחוץ התחוללה אחת המלחמות המדממות ביותר בהיסטוריה האנושית. המשפחה שלו חיה מהיד לפה. בגיל 5, הוא היה צריך להתרגל למדינה אחרת לגמרי, עם תרבות ושפה שונים. שום דבר לא היה ודאי בדרכו של עמנואל מודיאיי ל-NBA, וזה מה שהופך את ההחלטה שהוא קיבל בקיץ שעבר למדהימה אפילו יותר.

• הלילה ב-02:30, שידור ישיר ב-5SPORT: דראפט 2015

מודיאיי, שהוכתר על ידי סקאוטים ברחבי ארה"ב כאחד הכשרונות הגדולים ביותר במדינה בגילו ובחירה ודאית בטופ 5 של הדראפט, ויתר על המכללות. הוא כבר נתן את מילתו ללארי בראון, המאמן האגדי שמדריך את SMU, אבל ברגע האחרון החליט לארוז את החפצים ולהמריא לסין. בגיל 18 בלבד, הוא חתם על חוזה בשווי 1.2 מיליון דולר בגואנגדונג סאות'רן טייגרס, ועד מהרה קיבל גם חסות עשירה מחברת ההלבשה "אנדר ארמור".

הוא לא הראשון שסוטה מהדרך המקובלת, ושיעור העבר מלמד שהוא לקח סיכון עצום. ברנדון ג'נינגס שהעביר שנה באיטליה, סבל שם מקשיי התאקלמות וצנח בדראפט. וזה עוד כלום לעומת ג'רמי טיילר, שהתרסק במכבי חיפה, חיפש את עצמו ברחבי העולם ונעלם לתהום הנשייה. אם כבר לפני שנה מודיאיי נחשב למישהו שמקומו בפסגת הדראפט מובטח, מה יש לו לעשות בליגה הסינית, הרחק מעיני הקהל האמריקני, ברמת כדורסל שקשה לפענח?

יש תשובה ברורה לשאלה הזו. החוויות הקשות שמודיאיי עבר בילדות, הפכו את ההחלטה לקלה במיוחד. במקום לשחק בחינם עבור אוניברסיטה שמפיקה רווחים עצומים רק מהשימוש בשם שלך על מרצ'נדייז וממכירת כרטיסים, הוא בחר באופציה שתדאג לרווחת משפחתו. הוא שילם את מחיר ירידת ערכו בעיני הסקאוטים, בתמורה לכסף שהוציא את אמו החד-הורית מהדירה הרעועה שלה בדאלאס ודאג למלא את המקרר באוכל. "לא רציתי לראות את אמא שלי סובלת יותר. המשפחה שלי היא מה שמניע אותי. אני חושב על הילדים שלי, הילדים שלהם - אני לא רוצה שיהיה להם קשה", אמר מודיאיי.

מודיאיי נולד בקינשאסה, בירת קונגו (אז זאיר), ב-5 במרץ 1996. אביו, ז'אן-פול, הלך לעולמו זמן לא רב לאחר מכן, בתחילתה של מלחמת קונגו השנייה. הטרגדיה המשפחתית הותירה את האם, תרזה, לבדה עם עמנואל ושני אחיו הגדולים, סטפן וז'אן-מיקל. היא התקשתה לפרנס את המשפחה מהירקות והקפה שמכרה מפתח הבית, ואלמלא תרומות מחברים ומכרים, לא בטוח שהם היו שורדים.

אבל לא רק בגלל הפרנסה ריחף ענן של אי ודאות מעל משפחת מודיאיי. המלחמה הנוראית בקונגו, במהלכה נפלו 5.4 מיליון בני אדם, איימה בכל רגע על קיומם של התושבים בקינשאסה. "אני זוכר את הקליעים שפגעו בשער הבית שלנו", תיאר סטפן, שהיה בן 8 באותה תקופה, "פשוט התחבאתי מתחת למיטה במשך כל הלילה".

למרות שעמנואל עדיין היה צעיר מאוד, המלחמה השאירה בו צלקת. "יש דברים שאתה לא שוכח", הוא סיפר לאחרונה, "הייתי כל כך צעיר. ראיתי גופות מסביב, שמעתי יריות. אמרו לי לקפוץ מתחת לשולחן, להתחבא. אי אפשר לקחת שום דבר כמובן מאליו. לפעמים כשאני על מגרש הכדורסל, אני נזכר ברגעים הקשים האלה, ואני מוציא את התסכול במשחק".

תרזה, בצעד אחרון של יאוש, החליטה לחפש מקלט. בשנת 2001, היא השאירה את שלושת הבנים אצל אמא שלה, ועלתה על מטוס לדאלאס, בניסיון לסדר למשפחתה מעמד של פליטים. אחרי שנה, שכללה תקופה מסוימת בזמביה, סטפן, ז'אן-מיקל ועמנואל התאחדו עם אמם בארלינגטון, לא רחוק מדאלאס. היא כבר מצאה עבודה בבית אבות מקומי, וסוף סוף ידעה שהיא יכולה לגדל את הילדים בצורה נורמלית, עם תקווה לעתיד טוב יותר.

האתגר החדש היה להתאקלם במדינה ובתרבות עליהם האחים למדו רק מהטלוויזיה. בזכות העובדה שהוא היה בן 6 בלבד, לעמנואל היה יותר קל. הוא למד אנגלית בזריזות, אבל חשוב מכך - גילה משהו שישנה את החיים שלו לנצח: כדורסל. למזלם של האחים, הם קיבלו גנים משובחים מאביהם המנוח, שסימן ההיכר שלו היה הגובה: 2.08 מטר. דבר אחד הוביל לאחר, ועד מהרה האחים מודיאיי הפכו לכוכבים על מגרש הכדורסל.

כשעמנואל הגיע לגיל 17, הוא כבר התנשא לגובה של 1.96 מטר, עם ארסנל עשיר של יכולות מרשימות. הסקאוטים שהגיעו לבית הספר שלו בדאלאס, גילו רכז אתלטי ובעל מימדים נדירים, שמסוגל לחדור לסל בקלילות, אבל גם רואה את המשחק כמו שרכז אמיתי צריך לראות. הוא היה מהיר מכולם, חזק מכולם, מוכשר מכולם.

מקינשאסה לדאלאס, דרך זמביה, ומשם לדרום סין. את חבילת הכישורים שלו, מודיאיי לקח למרחק של 13,013 קילומטרים, מטקסס לגואנגדונג. בגיל 18 בלבד, הוא קיבל את המפתחות לקבוצת בוגרים מקצוענית, אחד משני הזרים בסגל של הטייגרס בכפוף ל"חוק הסיני". כבר במשחק השלישי שלו בגואנגדונג, הוא רשם טריפל-דאבל. בממוצע, הוא קלע 18 נקודות למשחק, וגם רשם 6 ריבאונדים ו-6 אסיסטים. נראה שהוא מתרגל במהירות לעובדה שהוא כבר לא משחק נגד ילדים בני 17, אלא מבוגרים בני 30 שכבר ראו הכל.

אבל אז הגיע טוויסט בעלילה. אותו סיכון שמודיאיי לקח על עצמו במעבר לסין, התממש אחרי 10 משחקים. פציעה בקרסול השביתה אותו, וכשהעונה בסין דחוסה לתוך שלושה חודשים בלבד, לגואנגדונג לא היה זמן לחכות לו. עד מהרה, וויל ביינום, אקס מכבי ת"א ודטרויט פיסטונס, הוחתם במקומו להוביל את הכדור. מודיאיי הוקפא. למרות שהוא חזר לשני משחקים בפלייאוף ונראה טוב מול סטפון מרבורי, פתאום המנייה שלו לא נראתה כל כך מבטיחה. אם לפני שנה היו מי שראו בו אפילו בחירה מספר 1 בדראפט, עכשיו יש יותר סימני שאלה סביב היכולת שלו. הפרשנים הצביעו על אחוזי הקליעה הבינוניים, על העובדה ששיחק רק 12 משחקים. הם בעיקר לא ידעו איך להשוות את היכולת שלו בסין ליכולת הפוטנציאלית ב-NBA.

כאן בדיוק נכנס ניסיון החיים שמודיאיי צבר. הסקאוטים שצפו בו בתיכון ידעו לכתוב על מהירות הכדרור שלו, על סגנון הקליעה או על גובה הניתור - אבל הם לא יכלו למדוד את האופי שלו. לשבת בצד ולא לשחק? זה שום דבר לעומת החוויות שהוא עבר. אם יש דבר אחד שמודיאיי הוכיח בסין, זה שיש לו ראש על הכתפיים, מאפיין לא פחות חשוב מכמות הכישרון.

"כל כך קל לאמן אותו והוא ילד נהדר", אמר כריס דניאלס, סנטר אמריקני שלקח את עמנואל תחת כנפיו בגואנגדונג, "אין לו טיפה אחת של אגו, הוא אוהב את המשחק ויש לו אינטליגנצייה גבוהה. לא שמעתי עליו לפני שהוא הגיע, אבל פה ראיתי מישהו שנותן להתקפה לבוא אליו, שעובד בשביל כולם. הוא בקבוצה של ותיקים, אבל הוא זה שדואג לכך שכולם יהיו מאושרים".

כשלארי בראון גילה שמודיאיי לא יגיע ל-SMU, הוא התלונן שמדובר בתקדים רע שיכול להוביל לבריחה של כשרונות נוספים מהמסגרת האקדמית. התגובה של הרכז לכך מראה כמה הוא בוגר: "הוא צודק. ההחלטה הזו היא לא בשביל כל אחד. אם עוד שחקנים יעשו את זה, אני מקווה בשבילם שהם יהיו מוכנים מנטאלית ושהאנשים הנכונים יהיו סביבם".

החומר האנושי שמרכיב את עמנואל מודיאיי, הוא זה שגורם לסקאוטים ולפרשנים לנבא לו עתיד ורוד במיוחד ב-NBA. לא משנה אם הוא ייבחר הלילה במקום השני על ידי הלייקרס או רק במקום העשירי, הקבוצה שתיקח אותו תקבל שחקן שכל מאמן יתאהב בו ממבט ראשון. יש כאלה שמשווים אותו לדריק רוז, ג'ון וול או ראסל ווסטברוק. דניאלס בכלל ציין את פני הארדאוויי. מודיאיי עצמו מספיק בטוח בעצמו כדי לכוון אפילו יותר גבוה.

"אני יודע בדיוק מה אני רוצה לעשות עד גיל 40", הוא סיפר בראיון למגזין 'סלאם', "אני לא אהיה שבע רצון עד שאכנס להיכל התהילה. עד כדי כך. כולם אומרים שהם רוצים להיות הכי טובים, אבל כשאני אומר את זה, אני באמת מתכוון לזה".