כשחושבים על ה"בעיה" המרכזית של סטפ קרי העונה מפתה לחזור למערכון של אדי מרפי בסרט הסטנד אפ המפורסם שלו "בגסות". "מה עשית עבורי לאחרונה?" נקרא אחד הקטעים המפורסמים שבו, ולטענת הקומיקאי הגדול כדי למצוא מישהי שלא תשאל אותו מה הוא עשה עבורה לאחרונה, הוא צריך ללכת לאפריקה ולמצוא מישהי ערומה על זברה שלא יודעת כלום מהחיים שלה.
VIDEO
השפה של מרפי בוטה וחותכת בהרבה מקרי שתמיד מרגיש מנומס מדי, אבל העיקרון דומה. קרי פשוט סובל השנה מהסטנדרט הגבוה אליו הרגיל אותנו בשנה שעברה, בה הפך לראשון בהיסטוריה שנבחר פה אחד ל-MVP. כששואלים מה קרי עשה למעננו לאחרונה? התשובה היא' קצת פחות. קרי למעשה הפך לקרבן ההצלחה של עצמו, והוא עצמו הודה בכך בחודש שעבר.
הגארד הסביר שמבחינתו הוא עשה דברים מסוימים טוב יותר מבשנה שעברה, אבל כולם מסתכלים על כך שקולע כמה נקודות פחות וכמה אחוזים פחות (30.1 שנה שעברה לעומת 25.4 נק', 45 אחוז מהשלוש שנה שעברה לעומת 41 השנה).
הכוכב בן ה-29 סיפק עונה מצוינת. יותר קשה לראות את זה מבעד לטריפל דאבלים שהתרוצצו העונה בליגה, בטח שקל יותר לשכוח שהוא קבע השנה שיא ליגה עם 13 שלשות במשחק. כשאתה מוגדר עוד באמצע הקריירה שלך כקלע הטוב בהיסטוריה מצפים ממך ליותר. לא למשחקים של 0 מ-10 מהשלוש כמו שקרה לו כמה ימים לפני ששבר את השיא. מקרי שכבר הפך למותג מהלך מצפים לגדולה והשנה זה פשוט לא קרה.
בין טריפל דאבלים, קרי סיפק עונה נהדרת (getty)
יש נסיבות מקילות. מאז שקווין דוראנט הגיע בקיץ אין כמעט שחקן שנאלץ לוותר יותר מסטף קרי. המספרים הסופיים של העונה מרמים בגלל ההיעדרות של דוראנט מעשרים משחקים בהן קרי לקח על עצמו הרבה יותר: רק ירידה של 2.5 אחוזים ב-Usage (אחוזי אחזקת הכדור כשהשחקן על המגרש) ורק שתי זריקות פחות למשחק, אבל במבחן העין אפשר היה לראות כמה קרי השתדל לא לדרוך על הרגליים של דוראנט בכדי לאפשר לו להשתלב במהרה.
קרי חשב בצורה קבוצתית ולכן הפרספקטיבה לגביו השנה, האמירה שהוא חווה ירידה דרסטית לא ממש מדויקת, אלא האמת נמצאת באמצע. אחד עשר שחקנים זכו פעמיים ברציפות בתואר ה-MVP: ביל ראסל, וילט צ'מברליין, קארים עבדול ג'אבאר, מוזס מאלון, לארי בירד, מג'יק ג'ונסון, מייקל ג'ורדן, טים דאנקן, סטיב נאש ,לברון ג'יימס וסטף קרי.
השנתיים בהן קרי זכה מזכירות בעיקר את אלו של סטיב נאש. שניהם גאוני התקפה עם קליעה אבסולוטית מכל מצב שגם יודעים למצוא את החברים, שניהם שומרים חלשים שזקוקים לחיפוי מחברים. ההבדל ביניהם הוא בעיקר אחד: את הגדולה של נאש חווינו בעיקר בשנתיים האחרונות בהן קצב המשחק התגבר והזכיר יותר את זו של פיניקס של אמצע העשור הקודם, שזרקה לסל תוך שבע שניות והפציצה שלשות ללא הכרה.
ההצלחה של המאמן ההוא של פיניקס, מייק ד'אנתוני, העונה ביוסטון רוקטס רק מדגישה את הגדולה ההיסטורית ההיא של נאש: שחקן שככל שהיה גדול בזמן אמת, השאיר חותם רק עשור קדימה. לקרי לא היה את הלוקסוס הזה. בזמן אמת כבר הגדירו אותו כשחקן היסטורי, כפורץ דרך וקלע אבסולוטי.
כל הקפצת כדור לפני משחק נבחנה במיקרוסקופ, רצוי בסלואו מושן. כל זריקה מהחצי בחימום הגיעה ליוטיוב תוך דקות. אם הזכיות של נאש בתואר היוקרתי מכולם התקבלו בהפתעה ואפילו בתחושת אכזבה בקרב אלו שהאמינו ששאקיל אוניל היה ראוי יותר ב-2006, לגבי קרי לא היו ויכוחים רבים מדי.
חושב קבוצתית. קרי (getty)
ההצלחה האישית שלו התחברה לקבוצתית והכל התנקז לשנה שעברה ההיסטורית: זו עם 73 הניצחונות הקבוצתיים לצד -402 שלשות בעונה, 31.7 נק', ומספרים אסטרונומיים בכל הסטטיסטיקות שמגדירות כמה גדולה הייתה העונה שלו. משם אפשר היה רק לרדת. סטף קרי מעורר פולמוס רב כדרך שגרה.
הוא מוכר הכי הרבה חולצות בליגה זו השנה השניה ברציפות, הפופולריות שלו חוצה גזעים וגילאים, כשילדים מתאמנים על זריקות וכדרור הם רוצים להיות כמוהו. זה מעצבן הרבה מאוד אנשים: מחוץ לליגה, וגם בתוכה. על פי העיתונאי, מרכוס תומפסון, שהוציא לאחרונה את הספר "מוזהב- הטיפוס הניסי של סטפ קרי", לא מעט שחקנים בליגה סולדים מקרי.
לברון ג'יימס שפעם היה מיודד איתו התחיל להסתייג ברגע שקרי עלה מדרגה, ראסל ווסטברוק גם הוא סולד מה"הייפ" שנסוב סביב השוטינג גארד של הווריירס, ויש עוד רבים וטובים בליגה שפשוט לא מתחברים לסגנון המלוקק שלו. גם המבקרים האובייקטיביים יותר שינסו להיזכר בהופעה באמת גדולה של מישהו מהווריירס השנה ייזכרו קודם כל ב-60 הנקודות בשלושה רבעים של קליי תומפסון, או בטריפל דאבל ההיסטורי של דריימונד גרין שעשה זאת לראשונה ללא 10 נקודות.
קרי פשוט היה שם, יעיל יותר או פחות, עם ערבי קליעה אדירים וגם חלשים. הוא היה לרגעים אכזבה, לפעמים הברקה: הוא הפך השנה לראשון שמסיים שתי עונות עם יותר מ-300 שלשות אבל כמו כל העונה זה הרגיש כמו אנטי קליימקס למה שהיה בעונה הקודמת, וכנראה גם לזו שהגיעה לפניה. וכמו שהסרט "רמבו 3" בחיים לא יהיה טוב כמו שני הראשונים בסדרה, ככה גם הרגישה העונה הנוכחית של קרי.
השחקן האהוב בליגה
למזלו של הבייבי פייס של גולדן סטייט יש לו זמן מצוין לתקן: הפלייאוף. אם יש לו נקודת תורפה בקריירה זו התקופה הזאת בה המשחקים הופכים לחשובים באמת ובהם מורשות וקריירות מוגדרות. בעונת ה-MVP הראשונה היכולת בפלייאוף הייתה סבירה, אבל בגמר אנדרה איגודאלה היה השחקן המצטיין שהכריע את האליפות, בשנה שעברה קליי תומפסון היה שחקן המפתח במשחקים הקובעים מול אוקלהומה סיטי ודריימונד גרין היה הדבק שהחזיק את הכל, כאשר ברגע שהוא הורחק בסדרת הגמר המומנטום התהפך.
קרי לא נראה כמו MVP בסדרות האלו, זה לא רק המספרים שירדו, זו גם התחושה שהוא לא שם עד הסוף: שפת הגוף הייתה מהוססת, הראיונות בסופי משחקים היו מתחמקים והוא אפילו נגרר לקרבות "טוויטר" ביחד עם אשתו. הדברים האלו קובעים המון לטווח הרחוק. מאז הסדרה מול ניו אורלינס לפני שנתיים לא הייתה סדרה אחת שאפשר היה לחוש את טביעות האצבע של קרי כ-MVP. סטף קרי - מה עשית עבורינו לאחרונה? כדאי מאוד שתהיה לו הפעם תשובה עדכנית, אחרת סטנדאפיסטים מעודכנים יותר יספרו עליו בדיחות.
מה יעשה הפעם? קרי (getty)