ב-7 בינואר 1972, היום לפני 46 שנים, התארחה לוס אנג'לס לייקרס באטלנטה. הרבע הראשון נגמר ב-24:30 צנוע לקבוצה מעיר המלאכים, אבל ההמשך היה הרבה יותר חד צדדי: 46:62 בהפסקה, 63:94 אחרי שלושה רבעים, 90:134 מוחץ בסיום.
ג'ים מקמיליאן (26 נקודות) וגייל גודריץ' הנפלא (23) כיכבו ב-LA, בעוד שני הסופרסטארים המזדקנים, ווילט צ'מברליין (14 נקודות) וג'רי ווסט (12) היו בערב רגוע ומנגד, פיט מארביץ' קלע 17 להוקס. זה היה הניצחון ה-33 ברציפות של הלייקרס, האחרון ברצף הארוך ביותר בתולדות ה-NBA, רצף שהתחיל בבית נגד בולטימור ב-5 בנובמבר והסתיים יומיים אחרי הביקור באטלנטה, אצל מילווקי וקארים עבדול ג'באר שקלע 39 נקודות. רצף שכנראה לא יישבר מעולם.
מדור "היום לפני" חוזר, לכבוד הניצחון האחרון ברצף, אל ארבעת רצפי הניצחונות הארוכים בתולדות ה-NBA ומציג טיעון אחד בעד וטיעון אחד נגד לשאלה: האם זה הרצף הגדול מכולם?
לוס אנג'לס לייקרס, 1971/72, 33 ניצחונות:
למה כן? הרצף הארוך אי פעם. ביל שרמן הגיע ללייקרס בקיץ של אותה עונה ושינה את פני הקבוצה ואת פני הליגה כולה, עם משמעת אימונים קשוחה, שגרמה לכוכב אלג'ין ביילור להתפרק ולפרוש שבועיים לתוך העונה. גם בלעדיו, הלייקרס עם ווילט ו-ווסט, ועם פאט ריילי כשחקן משלים, התעללו בכולם והתעלו אפילו על מילווקי של קארים, בדרך לטבעת ראשונה של ווסט אחרי יותר מדי הפסדים לבוסטון ולטבעת ראשונה של המועדון מאז המעבר ממיניאפוליס ב-1960. קשה להסביר כמה מסובך זה לנצח חודשיים ברציפות, ועוד בתנאים-לא תנאים כפי שהיו ב-NBA של אותן שנים, ועוד עם שני סופרסטארים בשנות ה-30 לחייהם כמו צ'מברליין וג'רי ווסט.
למה לא? ה-ABA הייתה בשיא תהילתה באותן שנים ומשכה לא מעט כוכבים צעירים כמו ד"ר ג'יי וארטיס גילמור. זה גרם ל-NBA להיות בינונית מאוד וחוץ מבוסטון הזקנה, ניו יורק האלופה המאכזבת ומילווקי של קארים, ממש לא היה מי שיאיים על הלייקרס, שהיו מפוצצים בכישרון בליגה של 17 קבוצות בלבד, חלקן גרועות במיוחד. לאורך כל הרצף, LA לא קלעה באף משחק פחות מ-103 נקודות (ובין היתר רשמה 154 ו-143 מול פילדלפיה ובהמשך אותה עונה, 99:162 על הווריירס), כך שלא ממש היה מישהו שמסוגל לעצור אותה. בשתי העונות שקדמו לרצף של הלייקרס נרשמו (על ידי הניקס ופעמיים מילווקי) שלושה מתוך 22 רצפי הניצחונות הארוכים בתולדות הליגה, כך שצריך לקחת את זה של הלייקרס בפרופורציה.
צפו בהפסד שגמר את הרצף של הלייקרס>>>
גולדן סטייט ווריירס, 2015, 28 ניצחונות:
למה כן? קבוצות שזוכות באליפות, בוודאי שאחרי כל כך הרבה שנות המתנה, נוטות להוריד הילוך. קבוצות שמאבדות את המאמן המבריק שלהן ל-43 משחקים בגלל ניתוח בגב, אמורות להיחלש משמעותית. לא הווריירס, שפתחו תחת לוק וולטון את העונה בטירוף חושים מוחלט ורשמו את פתיחת העונה הטובה ביותר באחד מארבעת ענפי הספורט הבכירים של ארה"ב מאז סנט לואיס בבייסבול, ב-1884. אי אפשר היה לעצור את המכונה, שסיימה את העונה עם שיא בלתי נתפס של 73 ניצחונות והפסידה במשחק 7 בגמר לקליבלנד.
למה לא? כי הרצף נמשך לאורך שתי עונות, ובלעדיו, לווריירס יש "רק" 24 ניצחונות, קצת יותר מדי רחוק מהרצף של הלייקרס. בין ארבעת הניצחונות עמן סיימה את עונת 2014/15 לריצה שלה בתחילת העונה הבאה, היא הפסידה חמישה משחקים בפלייאוף.
צפו במיטב מהרצף של הווריירס>>>
מיאמי היט, 2013, 27 ניצחונות:
למה כן? בשנה הראשונה במיאמי, לברון נעצר בגמר. בשנה הבאה הוא כבר הוריד את הקוף מהגב עם אליפות ולעונה השלישית הגיע בשיאו, וגם עם טיפה יותר מנוחה הודות לשביתה של קיץ 2011, שקיצצה את העונה הקודמת ל-66 משחקים בלבד. העונה החלה בצורה סבירה וב-3 בפברואר, כאשר כולם היו מוכנים כבר לסופרבול שנערך באותו ערב, ההיט ניצחו בטורונטו. זו הייתה יריית הפתיחה לרצף סופר דומיננטי, כאשר בחודשיים הבאים הם מחסלים כל יריבה שניצבת בפניהם (ועושים קאמבקים ממינוס 27 מול האקסית קליבלנד וממינוס 17 מול הסלטיקס), עד להפסד דרמטי בשיקגו ב-27 במרץ. לרגעים, היו מי שהאמינו שההיט הולכים לשבור את השיא של הלייקרס.
למה לא? כי כמו שקורה עכשיו עם הווריירס, זה קצת מרגיש לא הוגן. החיבור בין לברון, דוויין וייד וכריס בוש (סיימו את העונה עם 64.6 נקודות משותפות בממוצע למשחק) והתוספת של ריי אלן, שעל הדרך חיסלה סופית את בוסטון, הפכו את הכל לקצת יותר מדי קל עבור מיאמי. היריבה המרכזית במזרח הייתה ניו יורק, שהגיע ל-54 ניצחונות בלבד (בתוך הבית שלה סיימה מיאמי במאזן 1:15) וגם המערב היה בינוני יחסית לשנים עברו.
צפו במיטב מהרצף של ההיט>>>
יוסטון רוקטס, 2008, 22 ניצחונות:
למה כן? כי יוסטון אפילו לא הייתה כזו טובה. היא ניצחה שמונה משחקים לפני פגרת האולסטאר, חזרה ממנה עם עוד ארבעה ניצחונות ואז איבדה לכל המשך העונה והפלייאוף (בו עפה כבר בסיבוב הראשון מול יוטה) את הכוכב הגדול שלה, יאו מינג, שהיה בלתי עציר באותם ימים. טרייסי מקגריידי השתלט על העסק והצליח לגרד עוד עשרה ניצחונות רצופים בלי יאו, עם סגל שכלל כמה שחקנים אפורים כמו שיין באטייה, לואיס סקולה ורייפר אלסטון ועם דיקמבה מוטומבו, בכוחותיו האחרונים בהחלט. הרצף התחיל עם ניצחון על הווריירס ב-29 בינואר ונגמר עם תבוסה ביתית מול בוסטון ב-18 במרץ.
למה לא? בזמן שנקבע, מדובר היה ברצף השני בטיבו אי פעם, אבל מאז כבר ראינו (פעמיים) שאפשר לעקוף אותו והוא ניצב כעת רק במקום הרביעי בכל הזמנים, די רחוק מהצמרת. מעבר לכך, למרות הרצף המפתיע, הרי שהרוקטס היו די-עד-מאוד משעממים ועברו רק עשר פעמים את רף 100 הנקודות מתוך 22 הניצחונות הרצופים. הרצף שלהם בעיקר נראה כמו סטייה סטטיסטית ופחות כמו דומיננטיות בלתי נשכחת, בניגוד לשלוש הקבוצות הקודמות ברשימה.
צפו במיטב מהרצף של יוסטון>>>