עומרי כספי והקרקס הנודד: שלושה ימים עם הווריירס

ב-36 שנותיה המפוארות בתקשורת הספורט האמריקאית, ג'קי מקמולן כבר עברה הכל. היא כתבה עם לארי בירד ושאקיל אוניל את האוטוביוגרפיות שלהם, פרסמה לפני כעשור רב מכר מדהים על מג'יק ולארי לג'נד, קיבלה פרס מהיכל התהילה של הכדורסל ומה לא.

ועדיין, ביום רביעי בסביבות 12 בצהריים, בעוד הווריירס דופקים איחור אופנתי של שעה ורבע למועד בו אמרו לעיתונאים להגיע לאולם של וושינגטון, לטובת הריאיונות של האימון הקבוע בבוקר המשחק, מקמולן הביטה לעברי בחיוך ושאלה: "האם אי פעם ראית כל כך הרבה עיתונאים מגיעים לאימון?".

יומיים קודם לכן, סביבות שבע בערב בחדר העיתונאים של מדיסון סקוור גארדן. בעוד חצי שעה הניקס מארחים את גולדן סטייט. כריסטופר, אחד מראשי צוות האבטחה של האולם האגדי, מתיישב בצד השני של השולחן עם חיוך עייף וזורק: "אני עובד פה כבר כמה שנים טובות. בחיים לא ראיתי בחדר הזה כל כך הרבה אנשי תקשורת".

אחרי כמה שניות הוא מוסיף: "יש לנו מישהו שעובד באולם 30 שנה. הוא בדיוק אמר לי שמאז מייקל ג'ורדן הוא לא ראה פה שיגעון כזה במשחק כדורסל".

ובתוך כל הקלחת הזו, בתוך הקרקס הנודד המופרע, ההזוי, הקיצוני הזה שנקרא גולדן סטייט ווריירס, נמצא עומרי כספי. ולמרות שהקרקס הוא מקום שמח ומלא בחיוכים, לא קל להיות חלק ממנו, לחיות בתוכו יום-יום, שעה-שעה, משחק-משחק, בעיקר לא כשאתה אף פעם לא יודע מתי תהיה חלק מהמופע.

צפו בווריירס מנצחים בקלות בניו יורק>>>

בתקופה האחרונה, הרבע השלישי של הווריירס הוא הרבע הכי טוב עבור כספי. הוא לא משחק בו, אבל הנטייה של גולדן סטייט לרשום מחצית ראשונה צמודה ואחריה לפרק את היריבה שמולה עם החזרה מחדרי ההלבשה, מסדרת לכספי בדרך כלל אי אילו דקות ברבע האחרון, כשהמשחק כבר מוכרע.

לצערו, זה המעמד שלו ברוטציה כרגע, אבל כמו ש(עוד) עונת רכבת הרים אישית שלו ב-NBA הוכיחה, כספי כבר מזמן לא מתרגש מכלום, גם לא מעוד ביקור במדיסון סקוור גארדן, התשיעי בקריירה שלו ב"מכה של הכדורסל", האולם בו הבטיח לפני יותר מעשור וחצי שיום אחד הוא יהיה שייך לליגה הטובה מכולן: "מתרגש זו לא ההגדרה הנכונה", הוא אומר לפני המשחק מול הניקס, "זו חוויה בלתי רגילה, אבל אני מתכונן לכל משחק באותה צורה ועם אותה שגרה. לא משנה איפה המשחק ולא משנה כמה אני משחק, דקה או שלושים".

הווריירס אכן מתקשים לברוח מניו יורק החלשה במחצית הראשונה הסוערת, אותה מסיימים המארחים ביתרון נקודה (63:64), אבל ריצת 0:11 תוך שתי דקות וחצי בתחילת המחצית השנייה מבהירה לאן המשחק הזה הולך. הפער קופץ מהר מאוד לאזור ה-20 ובסופו של דבר, 6:43 דקות לסיום, מגיע זמנו של כספי, שעולה לפרקט במקום דריימונד גרין וזוכה למחיאות כפיים סוערות מהישראלים הרבים שהגיעו לגארדן. הם חיכו לו לפני המשחק מחוץ למלון, חיכו לו אחרי המשחק ביציע ולשמחתם הרבה, זכו לקבל ולו כמה דקות שלו על הפרקט.

כספי סיים בלי נקודות את המשחק בניו יורק. הוא החטיא את כל ארבע הזריקות שלו ונדמה שהחדות והביטחון קצת ברחו ממנו. המשפט שחוזר שוב ושוב כששואלים את אנשי הווריירס על כספי הוא "עומרי תמיד מוכן. לא משנה מתי אנחנו קוראים לו, מתי אנחנו צריכים אותו ולכמה זמן, הוא תמיד עולה לפרקט בגישה הנכונה" (עוזר המאמן מייק בראון, ג'בייל מגי ואחד העיתונאים המסקרים את הקבוצה חזרו על המנטרה הזו באופן כמעט מדויק בשיחות עמם). אבל נדמה שעם כל הכוונות הטובות, קשה לשמור על 100 אחוז יכולת כשבאמת אין לך מושג אם ומתי תשחק וכשמסביב יש כל כך הרבה רעש ועיסוק בכוכבים של הקבוצה.

כך למשל, ב-12 בפברואר, סטיב קר נתן לשחקנים שלו לאמן מול פיניקס וכספי קיבל 27 דקות והחזיר עם 19 נקודות ו-10 ריבאונדים באחד המשחקים הטובים שלו העונה. מאז ועד אחרי המשחק מול וושינגטון, בו לא שותף, הווריירס עברו 240 דקות של כדורסל (ארבעה ניצחונות והפסד) ומתוכן שיחק הפורוורד הישראלי רק ב-15:21 דקות והחטיא את כל שמונה הזריקות שלו. יום אחד קר מחליט לתת לקרי ו/או KD ו/או קליי מנוחה, ופתאום כספי נזרק למגרש ונדרש לספק את הסחורה ויום אחר, הווריירס כבר עולים ליתרון 15 כמו שקרה להם בניצחון בוושינגטון, אבל הוויזארדס חוזרים לקראת הסיום וכספי נותר על הספסל: "כמו כל ספורטאי, אני מגיע למשחק ורוצה לשחק וזה טבעי, אבל זה משהו שידעתי לפני העונה שיכול לקרות. זה לא חדש לי. לפעמים אני שם לב שהמשחק זז לכיוון שיש מצב שאעלה לשחק. אני מתחיל להתכונן והאנרגיה טיפה עולה, אבל במשחקי חוץ כאלה מול יריבות חזקות, הן עושות את הריצה שלהן וזה מה שקורה".

צפו בווריירס מנצחים גם בוושינגטון>>>

כמו שעשה לא מעט פעמים לאורך קריירת ה-NBA שלו, כספי לקח על עצמו הימור בתחילת העונה, אולי ההימור הגדול ביותר שלקח בתשע עונותיו בליגה. על פי הדיווחים, אחת מקבוצות הלוטרי הציעה לו חוזה על סך 4.5 מיליון דולר, אבל כשההצעה מהווריירס הגיעה, הוא בחר להיות זנב לאריות במקום ראש לשועלים.

בתקופה האחרונה, בה הוא לא מרבה לשחק ולקלוע, ישנם אלה שמבקרים את ההחלטה שלו, אבל לפחות כלפי חוץ, כספי נראה ונשמע שלם לחלוטין עם הדרך בה החליט ללכת. הוא לא מתבייש ללמוד דברים מהכוכבים הגדולים של הקבוצה: "בשלב זה של הקריירה, כולנו גיבשנו כבר את הסגנון האישי שלנו, אז אין הרבה מה לשנות מבחינת כדורסל", הוא אומר, "אבל אפשר ללמוד מהדרך בה סטף, KD והאחרים מתנהלים, כשהם יודעים שמצפים מהם לספק את הסחורה בתור הכוכבים". הוא גם לא מתבייש להביע את דעתו כשצריך: "אם יש לי מה להגיד, אני אגיד. לא משנה למי". הוא הראשון שקופץ מהספסל בכל פסק זמן והולך כמעט עד אמצע המגרש כדי לעודד את החברים ואחד העיתונאים הכי קרובים לקבוצה מספר שיש לו חיבור חזק מאוד לדוראנט, זאת מעבר ליחסים הטובים עם בן המחזור סטף קרי ועם האירופאי השני של הקבוצה, זאזה פאצ'וליה, שכל שתי דקות במהלך האימון קורא לו "אח שלי".

עם 14.5 דקות ו-5.8 נקודות בממוצע למשחק אחרי קצת יותר משני שליש מהעונה, הוא יכול להסתכל למשל על ג'רי סיסטינג, שנחת בבוסטון בעונת 1985/86 והיה חלק מאחת הקבוצות הגדולות אי פעם, כשהוא מספק 6.5 נקודות ב-19.5 דקות למשחק. או על ביל וונינגטון, הסנטר הקנדי שרשם 5.3 נקודות ב-15 דקות במדי הבולס של 1995/96. שניהם היו רול פליירס בקבוצות שהיו מפוצצות בכוכבי על וברול פליירס איכותיים מהם, אבל שניהם זכו להיות חלק ממשהו היסטורי ויכולים להסתובב היום עם טבעת אליפות על האצבע (לוונינגטון יש אפילו שלוש כאלה).

אחרי שהפתיע כרוקי בסקרמנטו, ונעלם בהמשך בקליבלנד, והגיע עם יוסטון לפלייאוף היחיד שלו בקריירה אך לא שיחק בו אפילו שנייה (כספי הוא השחקן הוותיק ביותר בליגה כרגע בלי אף הופעת פלייאוף וסטיב קר, שהופתע מהמידע הזה, הצהיר בתגובה לשאלה שלי: "כן, השנה הוא יקבל דקות פלייאוף ראשונות בקריירה"), וחזר לעצמו בגדול בקינגס, אבל שוב נתקע ונשלח בטרייד עם החבר דמרקוס קאזינס לניו אורלינס, שם מיד נפצע ולבסוף גירד כמה משחקים במינסוטה, כספי נמצא כרגע בחלק המאוחר והמפוכח יותר של הקריירה שלו ב-NBA, קרוב יותר לסוף מאשר להתחלה ולכן היה חייב לקחת את ההימור הזה וללכת להיות שחקן משלים בווריירס.

הזדמנות כזו לא תחזור ולמרות שיש לא מעט לילות מתסכלים, בהם הוא נאלץ לשבת בצד ולראות בפעולה את אחת הקבוצות הטובות אי פעם מסתדרת בלעדיו, הרי שכמו שטוען "כלל שיא-הסוף" של הפסיכולוג הישראלי דניאל כהנמן, אם הסוף של חוויה כלשהי הוא חיובי, הרבה יותר קל לנו לשכוח את הצרות שהיו בדרך. אברהם גרנט כמעט זכה בצ'מפיונס, אבל נשאר עם הכמעט. דיוויד בלאט כמעט זכה באליפות ה-NBA, אבל גם הוא נשאר עם הכמעט. אם החוויה של כספי בווריירס תסתיים באמצע יוני עם טבעת, כל הקשיים יישארו עבורו הרחק מאחור וכל הביקורות כבר יהיו פחות רלוונטיות.

כאמור, כספי הוא רק חלק, קטן יחסית כמובן, בתוך הקרקס הנודד הזה, שהופך את החוויה שהיא כל משחק NBA, לגדולה מהחיים באמת. בניו יורק אין יותר מדי כדורסל בימים אלה, בטח מאז הפציעה של קריסטאפס פורזינגיס שהשאירה את הניקס עם אוסף של שחקנים בינוניים שבעיקר מנסים להפסיד. במהלך המשחקים של הניקס, אחת לכל כמה פסקי זמן מציג המסך הגדול את אחד היושבים ב"שורת הכוכבים", כל מיני סלבס שהגיעו למשחק.

כיוון שהווריירס בעיר, הסלבס שהתייצבו הם סוג א' וכך ניתן לראות לצדי הפרקט את טרייסי מורגן (שאפילו הקריא את החמישייה של ניו יורק בפתיחה), איימי שומר, כריס רוק, ג'ון סטיוארט (שנותר המום מפייד אווי של ג'בייל מגי וכבר הפך ל"מם" ולתמונת הטוויטר של מגי עצמו) ואחרים, אבל דוראנט, קרי וחבריהם נמצאים כרגע בדרגה אחת מעל כל הסלבס האלה. הם הכוכבים האמיתיים של ההצגה ומספיק לראות את מורגן מביט חצי שעה בחימום המסורתי של סטף לפני המשחק כדי להבין זאת.

הווריירס משמעותיים כרגע יותר מכמעט כל סלב אחר שבסביבה לא רק בגלל היכולת על הפרקט, אלא גם בגלל ההתנהלות של המועדון מחוצה לו, התנהלות ששונה מכל מועדון אחר בליגה. אם בניו יורק מילאה גולדן סטייט את תפקיד הכוכבת הנוצצת וייצרה באזז שאפילו זקני הגארדן לא זוכרים מאז ימי מייקל ג'ורדן, הרי שיומיים לאחר מכן, האלופה כבר התייצבה בבירה לביקור טעון ופוליטי, גם אם הווריירס עצמם יסרבו להודות בכך.

בערך חצי שנה אחרי שדונלד טראמפ ביטל לסטף קרי ולחבריו לקבוצה את ההזמנה לבית הלבן, גולדן סטייט בחרה בצעד אלטרנטיבי ללכת, עם ילדים מעיר הולדתו של דוראנט הסמוכה לוושינגטון (במשחק עצמו, רבע אולם היה ריק, חצי אולם היה בעד דוראנט ומדי פעם, מישהו גם מחא כפיים כשהוויזארדס קלעו סל), למוזיאון להיסטוריה אפריקאית-אמריקאית, המוזיאון הכי נחשק ב"נשיונאל מול" בימים אלה. התקשורת לא הוזמנה לביקור הזה, מה שרק העצים את המסתורין סביב מה שאירע במוזיאון, השוכן כ-300 מטרים ממדשאת הבית הלבן.

בשעה שהמרחק בין הווריירס לטראמפ היה אפסי כמעט (גם האולם של הוויזארדס סמוך), הפער התפיסתי בין הצדדים מעולם לא היה גדול יותר ובהובלת סטיב קר וה-GM בוב מאיירס, שחקני ואנשי האלופה לא מנסים להסתיר את הפער הזה לרגע. הווריירס הם, נכון להיום, אחד הכלים התרבותיים והפוליטיים הכי חזקים שיש בארצות הברית ושהייה של כמה ימים במחיצתם נותנת את התחושה שהם נהנים מכל רגע מהמצב הזה.

"כשנפסיק לנצח כל כך הרבה, מה שיש לנו להגיד על נושאים שמחוץ לכדורסל כבר לא יעניין אף אחד". עד שהווריירס יתחילו להפסיק לנצח כל כך הרבה, יש עוד זמן כנראה. עד אז, לעומרי כספי יכולה להיות טבעת אליפות.