סבב המשחקים השני של הפלייאוף מאחורינו ואנחנו ממשיכים לזהות מגמות בולטות, שיעזרו לעשות קצת סדר ולהבין מה ראינו בתוך כל עומס המשחקים הנהדרים של השבוע האחרון. ובעוד הכוכבים מככבים (חלקם לפחות. אנחנו מסתכלים עליך, קארל אנתוני טאונס. כן, לך תשב בפינה עם דמיאן לילארד ותחשבו על מה שעשיתם), הרי שיש גם לא מעט אקס פקטורים, רול פליירס שהובילו את הקבוצות שלהם לתוצאות טובות בפלייאוף עד כה. הנה כמה מהם, כולל השאלה החשובה: אתמול היה טוב, יהיה גם מחר?
1) ג'רו הוליידי: אולי בפעם הראשונה מאז שהגיע בטרייד לניו אורלינס לפני חמש שנים, הולידיי יכול להתרכז אך ורק בכדורסל, אבל על אמת. הוא היה פצוע, ושוב פצוע, והתקשה להתמודד עם המעבר להיותו שחקן ספסל. הקושי הגדול ביותר הגיע בתחילת העונה שעברה, כאשר לא שיחק כלל בחודש הראשון בגלל שאשתו, כוכבת נבחרת ארצות הברית בכדורגל, לורן הולידיי, עברה ניתוח מוח לאחר שאובחנה עם סרטן. עכשיו, הוא סוף סוף כאן ב-100 אחוז, וכל הדברים הקטנים שהוא תרם במהלך העונה, כאשר עוד היה צלע שלישית לדייויס-קאזינס וגם אחרי שבוגי נפצע, הופכים לדברים גדולים בפלייאוף וכנראה יהיו שווים לפליקנס ניצחון ראשון בסדרה מאז 2008.
את משחק 1 הוא סיים עם 21 נקודות ו-7 ריבאונדים, ובעיקר עם רצף של מהלכי הגנה אדירים במאני טיים, אחרי שהבלייזרס חזרו. במשחק 2 הוא בכלל התפוצץ, עם 33 נקודות ו-9 אסיסטים כשהוא שוב מספק יכולת כבירה בצד השני של המגרש ומזכיר שהוא אחד השומרים הטובים בליגה כיום, כזה שיכול להגן על שחקנים שונים במקומות שונים על הפרקט. הבלייזרס לא מצאו עד כה שום פתרון להולידיי, מה שמאפשר לניו אורלינס לשלוט בסדרה ולהתקרב לסוויפ.
2) טרי רוזייר: בטוח שרובכם כבר שמעתם ו/או קראתם את הציטוט המטופש של אריק בלדסו אחרי משחק 2 בין בוסטון למילווקי, בו הוא טען שאין לו "פאקינג מושג מי זה טרי רוזייר". זה יכול היה להיות ציטוט נחמד ליריבות פלייאוף מתפתחת, אם אכן הייתה כזו, אבל לפחות אחרי שני מפגשים בעיר השעועית, עדיף היה לבלדסו לשתוק כי רוז'יר גדול עליו בכמה רמות כרגע.
לכל אורך העונה סיפק "סקארי טרי" רגעים גדולים לסלטיקס. עבור האוהדים, הוא מסוג השחקנים האלה שכשהם עולים לזריקה, המחשבה היא: "לא, לא, לא, כןןןןןן". בינתיים, עודף הביטחון הוא בדיוק מה שבוסטון המגה-פצועה והמאוד צעירה ברובה הייתה צריכה וכמו שהראה בלא מעט משחקים העונה, המהירות שלו, זכר לימיו כשחקן פוטבול צעיר, עוזרת לו לשדוד כדורים שמטיילים מצד לצד ולטוס איתם למתפרצות ונקודות קלות. אחרי שני משחקים, הוא וג'יילן בראון מובילים על הקו האחורי הפותח של מילווקי 25:96 בנקודות, יתרון עצום שמספיק לסלטיקס כדי לצאת לוויסקונסין עם הרבה אופטימיות.
3) ג'בייל מגי: הסדרה בין הווריירס לספרס הייתה גמורה עוד לפני שהחלה. האלופה לא תיפול נגד סן אנטוניו הזו, שניצחה 14 מ-41 משחקי חוץ בעונה הסדירה. היא גם כנראה לא תפסיד לה בטקסס והחדשות הטראגיות מכיוונו של גרג פופוביץ' הוציאו סופית את הרוח מהמפרשים של הספרס. ובכל זאת, גולדן סטייט גם הייתה צריכה לנצח את הסדרה הזו, בלי סטף קרי. אז נכון, לווריירס יש מספיק כלים, דוראנט וקליי בראשם כמובן, אבל האקס פקטור שמספק להם מגי עד כה הופך את הכל לפשוט יותר. כרגע, גולדן סטייט לא רק מנצחת, היא גם יכולה לתת לכוכבים שלה כמה דקות מנוחה וזה לא פחות חשוב לקראת המשך הדרך.
לכל אורך העונה, עמדת הסנטר הייתה לא יציבה בגולדן סטייט וסטיב קר ניסה פעם אחר פעם כל מיני שחקנים לצד הרביעייה הגדולה שלו. גם לקראת הפלייאוף הודיע קר שהוא יקיים רוטציה על העמדה הזו, אבל מגי (שנמצא בספק למשחק 3 הלילה עם פציעה בשריר הארבע ראשי) השתלט על העסק כבר בדקות הראשונות של המשחק הראשון. עם כל ההתרגשות של המשחק שהוציא לדרך את הפלייאוף, הסנטר היה הראשון לצאת מההלם ומהר מאוד הוא הגיע לדאבל פיגרס, בדרך לניצחון הקליל. עד כה, הוא שיחק רק 35 דקות בסדרה, אבל עומד על 25 נקודות (את משחק 1 הוא סיים עם שיא עונתי של 15 נקודות!), הרבה יותר ממה שגולדן סטייט הייתה יכולה לחלום עליו.
4) דלון רייט: בסיומה של העונה הסדירה הטובה בתולדות המועדון, אף אחד עדיין לא האמין בטורונטו. יכול להיות שגם עכשיו, למרות ה-0:2 על וושינגטון, מעטים יילכו כל הדרך עם הקנדים, שעוד צריכים להתמודד עם כמה שדים מהעבר, כולל זה שנקרא לברון ג'יימס. במשחק 2, בהובלת דמאר דרוזן, טורונטו כבר התפוצצה על הוויזארדס והזכירה את היכולת מהעונה הסדירה. במשחק 1 לעומת זאת, עם כל הרחשים והפחדים מסביב ועם הופעה בינונית במקרה הטוב של דרוזן-את-לאורי, הראפטורס זכו לגיבור לא צפוי.
דלון רייט רשם בשתי העונות הראשונות שלו בטורונטו 18 הופעות פלייאוף. הוא קלע בהן, בסך הכל, 39 נקודות. העונה, בשני המשחקים הראשונים, הוא כבר עומד על 29. פחות מתשע דקות לסיום משחק 1, וושינגטון עוד הובילה, אבל רייט תפר שלשה ומבהתפקה הבאה קלע עוד שתי נקודות. חצי דקה אחר כך הוא חטף כדור לקלי אוברה (שש חטיפות בשני משחקים עד כה) וסידר עוד שתי נקודות מהירות ופתאום, טורונטו השתלטה על המשחק והכל הפך לפשוט יותר. הגארד שסיים את העונה עם 8 נקודות בממוצע למשחק, עומד על 14.5 בפלייאוף עד כה וקולע 52 אוז מהשדה ו-50 אחוז לשלוש. ברור, מדובר בשני משחקים בלבד, אבל כרגע הוא תורם המון מול הקו האחורי של הוויזארדס, קו טוב לפחות, אם לא יותר, מזה שיש לקליבלנד להציע בהמשך הדרך, אם וכאשר.
5) דוויין וייד: קצת מצחיק לשים את וייד ברשימת האקס-פקטורים, אבל זה בדיוק מה שהוא הפך להיות. בתקופה הרעה בקליבלנד ואחרי הקאמבק המפתיע למיאמי, וייד נראה לא בכושר, אבל החזרה הביתה כנראה גרמה לו להתעורר. במשחק הראשון מול פילדלפיה הוא היה מאופק, כמו כל הקבוצה שלו, אבל במשחק 2 סיפק הופעת וינטג', כאילו אנחנו ב-2006 ולא ב-2018. אם הוא יצליח, עם מיאמי הדי מוגבלת הזו, להיות זה שעוצר את ההייפ של פילי, זה יהיה אחד מהישגי הפלייאוף הגדולים שלו, לצד כל האליפויות והגמרים.
אחרי שני משחקים, וייד מוביל את מיאמי ברייטינג, תורם בריבאונד ובאסיסטים הרבה מעבר למצופה, עומד על 30.5 אחוז Usage ומייצר שטף משחק טוב בדקות בהן הוא עולה מהספסל. הוא האחראי המרכזי לעצירת רצף הניצחונות של הסיקסרס אחרי חודש שלם ובפילדלפיה יצטרכו לחשוב מה עושים מולו הלאה.