בקרבות המבוימים היטב של ה-WWE (כן, זה מבוים), אחד מרגעי השיא מגיע כאשר המתאבקים הולמים זה בזה וכל אחד מהם מתנדנד מהמכה של השני. במשך כמה מכות כאלה, נראה שמישהו מהם עומד ליפול, אבל הם מצליחים בקושי להישאר על הרגליים, לצהלות הקהל, עד שבסופו של דבר, אחד מהם נופל ונכנע.
ככה, בערך, הרגישו דקות ההכרעה של משחק 5 בין בוסטון לפילדלפיה. למעשה ככה הרגישה כל הסדרה הזו, שלמרות שהסתיימה ב-1:4 לסלטיקס הייתה צמודה מאוד, עם קאמבק ממינוס 22 במשחק 2, ניצחון משוגע בהארכה במשחק 3 ודרמה אדירה במשחק 5.
בוסטון שלחה את הבוקס הראשון שלה לקראת ההפסקה, עם ריצת 6:19 שהסתיימה בשלשת באזר של טרי רוז'יר. בהמשך הסלטיקס כבר הובילו ב-12, אבל עוד לפני סיום הרבע השלישי פילי צימקה למינוס נקודה בלבד. זה עוד היה השלב בו נדנדת המכות המדוברת לא החלה. "שלב הגישושים".
תשע דקות לסיום, דאריו שאריץ', בעוד משחק גדול, קבע 90:94 לפילדלפיה וה-TD גארדן השתתק. לכולם היה ברור מה חשיבות המשחק הזה. "זה היה המשחק 7 שלנו", אמר ג'יילן בראון בסיום, למרות שהקבוצה שלו דווקא לא הייתה זו שהגיעה בסכנת הדחה. בוסטון חזרה הביתה עם יתרון 1:3, בדיוק כמו זה שהיה אתמול ליוסטון ולגולדן סטייט. אך בעוד שאצל שתיהן היה די ברור שהן יסגרו את הסדרות שלהן לקראת הקרב הבלתי נמנע בגמר המערב, הרי שלמשחק 5 בבוסטון, פילדלפיה הגיעה פייבוריטית בסכנויות ההימורים.
פילי הייתה פייבוריטית בכל משחק בסדרה הזו וקשה להאשים את הסכנויות, שכן יתרון הכישרון של הסיקסרס על פני הסלטיקס הפצועים היה די ברור. לכן, בבוסטון ידעו שהפסד ביתי במשחק 5 ישלח את הסדרה בחזרה לפילדלפיה וכנראה ששוב בחזרה לבוסטון למשחק 7, אליו פילי כבר הייתה מגיעה עם כל המומנטום והביטחון אחרי שלושה ניצחונות רצופים. אחרי הסל ההוא של שאריץ', זה בדיוק מה שהסלטיקס והקהל באולם חששו שעומד לקרות.
ואז התחיל התכלס. בוסטון רצה תוך כארבע דקות ל-0:10 (גם בעזרת השופטים, ששוב עשו עבודה רעה ושרקו בשתי הדקות הראשונות של הרבע האחרון 5 עבירות נגד פילדלפיה, מה ששלח את הסלטיקס לקו למשך כל עשר דקות ההכרעה). הסיקסרס התנדנדו, אבל התייצבו והכניסו בומבה משלהם.
הם רצו 3:13 בעזרת בן סימונס, שהחליט להופיע לסדרה ברגע האחרון ופתאום, פיגור שש הפך ליתרון ארבע, שתי דקות לסיום. בוסטון שוב התנדנדה. כמעט נפלה הפעם, אבל איכשהו הצליחה להישאר על הרגליים. בשתי הדקות האחרונות הסלטיקס רצו 2:10 ונתנו את המהלומה האחרונה, זו שהפילה בסופו של דבר את פילדלפיה. הסיקסרס עוד ניסו, מהקרשים, לעשות משהו. רדיק קלע שלשת ייאוש מטורפת, סמארט פספס אחת מהקו ולפילי נשאר כדור מתחת לסל עם 2.4 על השעון, אבל סמארט חטף והסדרה נגמרה.
העובדה הזו, שהכדור האחרון של פילדלפיה, בפיגור שתי נקודות, היה מתחת לסל ולא מחצי המגרש, מה שהיה יכול לייצר תרגיל לשלשת ניצחון (כמו זו של בלינלי בסוף משחק 3... כמעט), היא ההסבר הטוב ביותר לשאלה "למה המכה האחרונה של בוסטון הפילה את פילדלפיה ולא להיפך".
לכל אורך הסדרה, שתי הקבוצות התגששו ביניהן והיו די צמודות למעט המשחק הראשון אולי. לסיקסרס היה את הכישרון, המומנטום והטריות אחרי סדרת סיבוב ראשון די קלה. לבוסטון היה את הניסיון מריצות הפלייאוף הקודמות ובעיקר, את המאמן.
רבות דובר כבר על בראד סטיבנס, על סדנת האומן שהוא סיפק בסדרה הזו, בה הצליח לנצח בצורה מוחצת, לפחות בשורה התחתונה, את הקבוצה הלוהטת של הליגה, זו שכולם סימנו לפני שבועייםכמי שתצא מהמזרח ותגיע לגמר. מעל כולם, המאמן בבוסטון הוא הערך המוסף של הקבוצה הזו, מה שאי אפשר לומר על המאמן מנגד.
ברט בראון הוא לא מאמן רע. הוא שקול וחכם, הוא היה שם לכל אורך "הפרוסס" וגידל ברוגע את אמביד, סימונס ושאריץ', למרות ערימת הפסדים ברמה היסטורית במשך כמה שנים. איך האמריקאים אוהבים להגיד? בראון "Paid his dues". הוא שילם את חובו, הרוויח ביושר את הזכות להיות כאן עם פילדלפיה. אבל לא בטוח שהוא מה שהיא צריכה עכשיו.
המאמן הוותיק הוביל את הסיקסרס אל הארץ המובטחת, אך נשאר ב-18 הדקות האחרונות של המשחק עם שני פסקי זמן בלבד, בגלל ניהול משחק לא נכון ולא אחראי. זה עלה לו ביוקר בשניות האחרונות, שם פסק זמן יכול היה לסדר כדור במצב נוח. זה עלה לו ביוקר עוד קודם לכן, כאשר בדקות ההכרעה אמביד נראה גמור אחרי ששיחק כל הרבע השלישי. במאני טיים, מרכז ההגנה של פילי היה פרוץ לחלוטין והסלטיקס ייצרו מזה בתוך הדקה וחצי האחרונות אלי-הופ של הורפורד, סל מריבאונד התקפה של סמארט הנמוך יחסית ולייאפ של טייטום שהשלים מהפך, בעוד אמביד עצמו מפספס הזדמנות להשוות ואז מאבד את הכדור, 10 שניות לסוף.
ברט בראון הביא את פילדלפיה מ-0 ל-50 עד העונה הזו, ומ-50 ל-90 בעונה שזה עתה הסתיימה עבור הסיקסרס. יכול להיות שכדי להגיע מ-90 ל-100 הם צריכים מישהו אחר.
סטיבנס הוא כאמור הגורם המרכזי בהצלחה הסנסציונית של בוסטון, למרות חסרונם של שני השחקנים הכי טובים שלה, אבל לא היחיד. הסלטיקס כנראה לא יקבלו העונה אף פרס אינדיבידואלי על העונה הסדירה (לפני משחק 5 גילינו שאף אחד ממאמני הליגה לא נתן לסטיבנס קולות בבחירה למאמן העונה. השד יודע למה), אבל לפחות בכל הנוגע לפלייאוף, בהחלט מגיעים לבוסטון כמה פרסים, אם היו מחלקים כאלה.
מעבר לסטיבנס, "מאמן הפלייאוף" ללא צל של ספק, אל הורפורד למשל, הוא אומנם לא ה-MVP של הפלייאוף הזה (את ה-MVP של הפלייאוף הזה הוא יפגוש החל מיום שני בגמר המזרח), אבל הוא בהחלט ראוי למקום השני ברשימה הזו אחרי עוד תצוגת אול-אראונד ומנהיגות אדירה. על הדרך, הוא גם "שחקן ההגנה של הפלייאוף". ג'ייסון טייטום הוא רוקי הפלייאוף, אחרי קרב צמוד עם דונובן מיטשל שסיפק כמה משחקים גדולים וכמה תצוגות חלשות אל מול היציבות של שחקן הסלטיקס.
טרי רוז'יר, שהברומנס המשונה והמגניב שלו עם קוורטרבק העבר של הפטריוטס, דרו בלדסו, הגיע לשיאים חדשים כאשר בלדסו טס כל הדרך ממדינת וושינגטון למשחק 5 וישב לצדי המגרש עם הגופיה מספר 12 של הגארד, צריך לזכות בתואר "השחקן המשתפר של הפלייאוף" ומרקוס סמארט, מכונת האנרגיה, חזר הלילה לספסל לטובת ג'יילן בראון, בדיוק בזמן כדי לזכות בתואר "השחקן השישי של הפלייאוף".
ועכשיו, אחרי שהסלטיקס נקמו "בשם העיר" על ההפסד בסופרבול לפני שלושה חודשים, הגיע זמן לברון.