1) לברון ג'יימס. לכל אורך העונה הנוכחית נרשמו 17 משחקים בהם מישהו קלע לפחות 34 נקודות, הוריד לפחות 9 ריבאונדים ומסר לפחות 9 אסיסטים. רק שבעה שחקנים נכנסו לרשימה האקסקלוסיבית הזו, אחד מהם הוא כמובן לברון ג'יימס. ואלה גם ממוצעי הפלייאוף שלו כרגע. כן, הממוצעים, אחרי 11 משחקים, בגיל 33, בסיומה של העונה ה-15 בקריירה, זו שבה עבד קשה מאי פעם.
נכון לרגע זה, לברון מספק את ממוצעי הפלייאוף הטובים אי פעם לשחקן שרשם יותר מחמישה משחקים בפלייאוף מסוים ואם המספרים המטורפים לא עשו לכם את זה, הרי שמבחן העיניים הספיק והסדרה מול טורונטו הייתה כל מה שצריך לדעת על המצב בו נמצא קינג ג'יימס כרגע. מצב בו לא בטוח שיש מי שמסוגל לעצור אותו, בטח שלא במזרח.
כשלברון נכנס לליגה, דטרויט שלטה במזרח, אז הוא הלך ופירק את הפיסטונס. אחר כך, בוסטון עלתה, אז הוא עבר קבוצה ופירק את בוסטון. שיקגו בנתה קבוצה מעולה ולא הצליחה לעמוד בקצב של לברון, אינדיאנה ניסתה לנשוך וחטפה בחזרה ביס, פלייאוף אחרי פלייאוף, אטלנטה קיוותה וקיבלה סוויפ והאחרונה הייתה טורונטו, שניסתה לקרוא תיגר על המלך ושכחה שאם אתה עושה את זה, you best not miss.
בזו אחר זו אחר זו, לברון חיסל לאורך עשור וחצי את כל הקבוצות החזקות שעלו במזרח ועכשיו הוא מגיע לאתגר חדש, בניסיון לצנן לכל הפחות, גם אם לא לגמור את כל התקוות, את קבוצת העתיד של המזרח, זו שאמורה להחליף אותו. אם קינג ג'יימס מתכוון בכל זאת להישאר באזור ולא לעבור מערבה, זו יכולה להיות (עוד) סדרת הצהרה בשבילו. בשנה שעברה הוא כבר התעלל בבוסטון במעמד דומה. נכון, היו אז נסיבות מקלות, כמו עכשיו, אך בשני המקרים הסלטיקס הגיעו עם יתרון ביתיות ואם לברון שוב יראה להם כמה הפער באמת גדול, זה יכול לסדוק מעט את הביטחון העצום שיש כרגע לבוסטון לקראת העתיד.
2) בראד סטיבנס. פרזידנט סטיבנס, "המשיח" לפי חלק מהתקשורת המקומית, נתקל עד כה בפלייאוף בשני סוגי מאמנים: החלש להחריד בעל הקבוצה המוכשרת והמנוסה יחסית (ג'ו פרונטי) והבינוני להחריד בעל הקבוצה המוכשרת והלא מנוסה כלל (ברט בראון).
למרות שהוא עצמו נכנס לפלייאוף בלי שני השחקנים הכי טובים בסגל שלו ועם מעט מאוד אנשים שמאמינים בקבוצה שלו, סטיבנס השאיר מאחור את שני המאמנים הללו והקבוצות שלהם. הוא עשה זאת בזכות חודש של תצוגות אימון ברמה הגבוהה ביותר שנראתה בליגה בשנים האחרונות, שליטה אבסולוטית בהתנהלות של רוב המשחקים.
כעת, סטיבנס פוגש מולו סוג חדש: מאמן בינוני להחריד שוב, עם קבוצה לא ממש מוכשרת, אבל עם ערימות של ניסיון ועם השחקן הטוב בעולם. כמו שלקליבלנד יש את לברון, לבוסטון יש את סטיבנס והוא יצטרך להיות, גם הפעם, שובר השוויון מבחינתה אם בוסטון רוצה לעשות משהו בסדרה הזו. הוא יצטרך שוב להתעלות, הפעם מעל טיי לו (והוא בהחלט מסוגל לכך) ולמצוא דרכים להאט לכל הפחות את לברון ואת צלפי השלשות של הקאבס.
בוסטון עצרה את פילי על 31 אחוז לשלוש לאורך הסדרה, לא מעט בזכות היכולת שלה לשלוח גוף ושחקנים זריזים על כל מה שבא מנגד. זה הוציא את העוקץ מהסיקסרס והכריח את בן סימונס לעשות דברים שהוא לא אוהב. לברון מסוגל לעשות דברים שהוא לא אוהב, גם אם סטיבנס יגרום לו לעשות אותם, כך שלמאמן הסלטיקס צריכות להיות כמה תכניות ב'.
3) הקהל בבוסטון. מודה, אולי אני קצת משוחד בעניין אחרי אי אילו ביקורים ב-TD גארדן העונה, אבל בסיום משחק 5 ישבו במסיבת העיתונאים גם בן סימונס, גם ג'ואל אמביד וגם ברט בראון ואמרו: האוהדים פה היו הערך המוסף של הסלטיקס, כך שאני לא לבד.
שחקנים בספורט האמריקאי אוהבים להגיד לאוהדים שלהם "אתם הקהל מספר 1 בעולם", מה שלא נכון כמובן, שכן האוהדים האמריקאים השקטים לרוב הם אפילו לא הקהל מספר 1 ביבשת. יחד עם זאת, אלה בבוסטון, כשהם כן מתעוררים ונכנסים למשחק (לא מעט בזכות הכרוז הפנטסטי באולם) יכולים לתת לסלטיקס דחיפה אדירה. הם חלק מרכזי מכך שבוסטון פתחה את הפלייאוף עם שבעה ניצחונות ביתיים והצליחה לגרד כמה משחקים במאני טיים.
לברון, במשחק 2, הרג את הקהל בטורונטו. הפייד-אוויז החולניים שלו הלכו והפכו לקשים יותר ויותר בכל התקפה והוא המשיך לצלוף אותם ונראה כמי שנהנה מכל רגע. הוא פשוט שאב את האנרגיות מהאולם בקנדה והאוהדים של בוסטון יצטרכו למנוע את זה ממנו. כבר ראינו העונה את קליבלנד שומטת יתרונות גדולים (החל ממשחק פתיחת העונה מול הסלטיקס והלאה) וכבר ראינו העונה את בוסטון חוזרת שוב ושוב ושוב ממצבים שנראו אבודים לגמרי (כולל במשחק 2 מול פילדלפיה). אם הקאבס יברחו במשחק 1 או 2, הקהל של בוסטון כבר לא יהיה השחקן השישי של הקבוצה. הוא יצטרך להיכנס לחמישייה.
4) קווין לאב. מתוך 341 דקות הפלייאוף שלה עד כה, קליבלנד שיחקה 154 דקות, כמעט חצי מהזמן, עם חמישייה של לברון, קורבר וג'יי אר סמית', רכז (ג'ורג' היל, איתו זה עבד מצוין או חוזה קלדרון, איתו זה עבד מזעזע) ובעמדת הסנטר, קווין לאב. טריסטן תומפסון הפציע פה ושם, בעיקר במצבים בהם לברון העדיף ללכת עם הגווארדיה הוותיקה שלו עד הסוף, אבל בסך הכל TT בקושי מורגש בפלייאוף הזה, כך שלאב מקבל המון דקות כסנטר ולפחות כרגע, מספק את הסחורה.
אחרי שני סיבובים, לאב הוא השחקן השני הכי חשוב של קליבלנד, הראש מבין בני האנוש ואם נגד אינדיאנה הוא עוד חיפש את עצמו, הרי שבשלושת המשחקים האחרונים מול טורונטו זה כבר בלט מאוד. את שלושת המשחקים האחרונים בסדרה הוא סיים עם ממוצעים של 25 נקודות ו-11 ריבאונדים, מספרים שקליבלנד תשמח מאוד לראות אותו משחזר מול בוסטון.
הבעיה? בצד השני יעמוד מולו, לפחות בחלק מהמאצ' אפ, השחקן השני הכי טוב בפלייאוף הזה ושחקן ההגנה הכי טוב בפלייאוף הזה, אל הורפורד. דוויין קייסי, כמו עם יותר מדי דברים אחרים בסדרה הזו, לא ממש מצא את הפתרון הנכון לשמירה על לאב, אבל תהיו בטוחים שלסטיבנס יש כמה רעיונות יצירתיים, גם מעבר להורפורד. אחרי ארבע שנים מלאות בעליות וירידות בקליבלנד ולפני מה שמסתמנת כמו העזיבה של לברון, זו יכולה להיות סדרה שתגדיר את לאב. גם את התקופה שלו בקאבס ואולי גם את המשך הקריירה שלו מכאן והלאה.
5) טרי רוז'יר. לבוסטון יש לא מעט סיפורים בריצה הלא צפויה שלה לגמר המזרח השני ברציפות, אבל רוז'יר הוא ללא ספק הסיפור הגדול מכולם. בניגוד לשחקנים המובילים האחרים של הסלטיקס (ג'ייסון טייטום שנבחר 3, אל הורפורד שנבחר 3, ג'יילן בראון שנבחר 3 ואפילו מרקוס סמארט שנבחר 6), סקארי טרי, הבחירה ה-16 לפני שלוש שנים, ממש לא אמור היה להיות כוכב, מקסימום רול פלייר איכותי. אז היה אמור.
רוז'יר נפלא בפלייאוף הזה, נכנס היטב לנעליים הגדולות שהשאיר קיירי אירווינג (תכף נגיע אליו) בתור ספק הנקודות של הקבוצה במצבים הקשים וכל הברומנס בינו לבין קוורטרבק העבר של הפטריוטס, דרו בלדסו, כבר הפך לשיחת העיר ולשיחת ה-NBA וה-NFL בשבוע האחרון.
אפשר לדבר בלי סוף על טייטום ועצבי הברזל של הילד בן ה-20, או על ג'יילן בראון שאף אחד לא הבין למה בוסטון לקחה כל כך גבוה וכולם כבר הציעו לתת בטרייד תמורת כוכב, ופתאום סיפק סדרה גדולה מול מילווקי ומשחק עצום שסגר את הסדרה נגד הסיקסרס, אבל כאמור, כל אלה הם כוכבים מיועדים שאכן התממשו בשיטה המוצלחת של בוסטון. רוז'יר הוא האקס פקטור והוא יכול להיות ההבדל בין סדרה צמודה לבין משהו שיזכיר את גמר המזרח החד צדדי של העונה שעברה, אותו סיים עם 5 נקודות ו-3 אסיסטים בלבד בממוצע למשחק.
6) קיירי אירווינג. הגענו עד לכאן בלי לדבר על הגורם הכי מעניין בסדרה הזו, זה שיראה אותה כמו כל האוהדים, מהצד. כשקיירי הועבר בסופו של קיץ משונה דווקא לבוסטון, וכשהוא פגש את הקאבס בערב פתיחת העונה וכמעט השלים קאמבק ענק של הסלטיקס ההמומים מהפציעה של הייוורד, הוא בוודאי דמיין על גמר מזרח מול החבר/יריב לברון. הוא בוודאי דמיין איך הוא קולע סל ניצחון מעל קינג ג'יימס וזוכה לחיבוק שאולי מסמל את העברת הכתר במזרח.
כל החלומות האלה יצטרכו לחכות ותהיו בטוחים שנקבל המון, המון שוטים של קיירי על הספסל, בעיקר אחרי סלים גדולים של לברון. כי המלך עוד לא מוכן לוותר על הכתר, בטח שלא אם היורש אפילו לא על הפרקט.
7) התחזית. פעמיים בפלייאוף הזה לא האמנתי בסלטיקס. פעם אחת גם לא בקליבלנד. המסקנה: אני לא מבין כלום בהימורים, אבל זה לא חדש. ובכל זאת, אם צריך לנחש, אז 2:4 לקאבס. בגלל הניסיון, בגלל הסגל הבריא, למרות סטיבנס, למרות הקשיחות של בוסטון.