בפעם הראשונה, זה הלך לאיגודאלה. סטף אומנם קלע אז 37 נקודות בניצחון של הווריירס במשחק 5, אבל בסך הכל לא היה מדויק או מבריק במיוחד ואיגי, בעיקר בזכות ההגנה על לברון, הפתיע את כולם והפך ב-2015 לאחד מזוכי ה-MVP הכי פחות צפויים של סדרת הגמר.
בפעם השנייה לברון זכה, ובצדק. אם הווריירס היו לוקחים את משחק 7, אולי התואר היה הולך לסטף, שפתח את הסדרה רע מאוד, המשיך עם 38 נקודות בניצחון במשחק 4 ו-30 בהפסד במשחק 6, אבל היה שוב גרוע במשחק השביעי והמכריע והאליפות, שכבר הייתה בידיים ברחה ועמה גם ה-MVP של הגמר.
בפעם השלישית, דוראנט הגיע והשתלט לסטף על החגיגה. הווריירס טיילו לתואר, קרי היה פנטסטי חוץ מהתבוסה במשחק 4 ובארבעת הניצחונות קלע 28, 32, 26 ו-34 במשחק האליפות, אבל לכולם היה ברור שה-MVP שייך ל-KD מהרגע בו דוראנט קלע על הראש של לברון את שלשת הניצחון האדירה במשחק 3.
זה גם מה שהיה חסר לקרי, עד הלילה. רגע של היילייט מזוקק. signature moment, כמו שהאמריקאים קוראים לו. רגע שבזכותו לכולם יהיה ברור בסוף הסדרה מי צריך לקחת את ה-MVP. ללברון היה את הבלוק ההוא, לדוראנט את השלשה ההיא והחל מהלילה, לסטף יש את השלשה שלו, המטורפת ההיא, בסוף שעון ה-24, שעלתה בקשת של קילומטר ונחתה בפנים, מרסקת את הלב והתקוות של הקאבס.
החל מהלילה, אחרי 33 נקודות, שהצטרפו ל-29 במשחק הקודם. אחרי שיא לגמר NBA עם 9 שלשות (14 מ-28 בסדרה בינתיים), אחרי 8 אסיסטים ו-7 ריבאונדים, סטף קרי על המסלול המהיר לגרוף את התואר האישי האחרון שעוד באמת חסר לו: ה-MVP של גמר ה-NBA.
במשחק 1, סטף היה הראשון שיצא מהלם הגמר קליבלנד פתחה טוב יותר, אבל קרי שמר את גולדן סטייט חדה עם נקודות מוקדמות. הלילה לעומת זאת, כל החבורה של סטיב קר כבר נראתה הרבה יותר אנרגטית מהפתיחה ולמעשה, הובילה החל מההתקפה הראשונה, 11 שניות מהפתיחה, ועד לסיום.
את הסל הראשון במשחק (וגם השני), כמה ראוי, קלע ג'בייל מגי. קר הקפיץ אותו לחמישייה במקום קוון לוני, כנראה כי אהב את הכמה דקות בפתיחת הרבע השלישי במשחק הקודם, בהן מגי עזר לו לאזן מעט את הבעיות שהיו לווריירס מתחת לסלים ובעיקר בריבאונד ההגנה. קליבלנד שלטה בתחום גם הלילה, אבל זה קצת התאזן ובהתקפה, הווריירס תקפו בעזרת מגי את הצבע בטירוף כבר מהפתיחה.
אם לכל אורך משחק 1, ב-53 דקות, גולדן סטייט קלעה 56 נקודות בצבע, הרי שהפעם היא הגיעה ל-22 כבר אחרי רבע אחד (מתוך 32 נקודות בסך הכל ברבע הזה). הפתיחה של הווריירס הייתה סופר מדויקת, עם 7 מ-7 מהשדה, אבל זה לא קרה בגלל סדרת צליפות, אלא כי גולדן סטייט תקפה בכוח כל חילוף של הקאבס באזור הקשת ומצאה שוב ושוב את הדרך אל מתחת לסל, לנקודות קלילות. לאורך הפלייאוף, הווריירס קלעו בממוצע 40 נקודות בצבע, אבל בשני המשחקים הראשונים של הגמר עם הגיעו ל-50 פלוס ומה שלא מקולקל, לא צריך לתקן.
בשלב מסוים, קליבלנד הבינה את הקטע והגיבה עם פחות חילופים ויותר אגרסיביות על הזריקות של המארחים. כך, ג'ורדן קלארקסון (שאין באמת סיבה שיעלה על הפרקט) חסם שלשה של קרי לקראת סוף הרבע הראשון וקייל קורבר (שלא פוגע בכלל בהתקפה) חסם אחת של קליי תומפסון בתחילת הרבע השני.
לדוראנט לעומת זאת, לקליבלנד לא היה שום פתרון, גם כי העייפות החלה להגיע ללברון וגם כי, טוב, הוא דוראנט. הוא אומנם קלע "רק" 26, בדיוק כמו במשחק 1, אבל עשה זאת בהרבה יותר אפקטיביות (10 מ-14 מהשדה הלילה, לעומת 8 מ-22 במשחק הקודם).
אבל הבעיה האמיתית של הקאבס במשחק הזה הייתה שמעבר ליכולת הטובה של טריו הכוכבים של האלופה (79 נקודות, כולל 20 של קליי שחרק שיניים למרות הפציעה), הקבוצה של טיי לו לא הצליחה להתמודד עם הרול פליירס של הווריירס.
את מגי, שסיים עם 6 מ-6 מהשדה ובקושי נאלץ לעבוד בשביל הנקודות שלו, כבר הזכרנו ומלבדו היה זה גם שון ליבינגסטון, שבמחצית הראשונה, בכל פעם שקליבלנד התקרבה ואיימה להשלים מהפך, היה שם בשביל להוציא לה את הנשמה. אחרי 33 דקות בסדרה הזו, ליבינגסטון עומד על 9 מ-9 מהשדה והוא קלע 10 נקודות בכל משחק. כל עוד הווריירס יקבלו מספרים כאלה משני שחקנים משלימים, לקליבלנד אין באמת סיכוי, גם עם דריימונד גרין ממשיך להחטיא בלי הכרה.
מעבר לזה, ומעבר לכל הניתוחים, חייבים לומר את האמת: זה לא כוחות. היה די ברור שלקליבלנד אין איך להתמודד עם הווריירס בשני משחקים באורקל ארינה ושאחרי שהקאבס פספסו את הצ'אנס הענק שלהם במשחק 1, יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי לגנוב דווקא את משחק 2.
למרות דקות ראשונות רעות, קליבלנד הייתה די סבירה לאורך רוב המחצית הראשונה, עד לדקות האחרונות שלה, שם סטף הוביל את הבריחה עם שתי שלשות גדולות. אלא שגם כשהקאבלירס היו סבירים, הם לא קלעו כלום (16 מ-46 מהשדה במחצית הראשונה, 34.8 אחוז לעומת 59.5 של הווריירס).
ברבע השלישי, כשהשלשות סופסוף כן התחילו להיכנס, אז ההגנה לא הייתה קיימת וכל סל של קליבלנד נענה מיד בסל מן העבר השני. זו קליבלנד שראינו כל העונה, או הגנה או התקפה. כל עוד ללברון יש איכשהו כוח לשרוד 46-48 דקות, הקאבס יכולים לשחק מספיק טוב בשני הצדדים של המגרש ולנצח (כמו נגד בוסטון) או לכל הפחות להיות קרובים לכך (כמו במשחק 1).
ברגע שלברון התעייף, וזה בלט לקראת סוף המחצית הראשונה ושוב ברבע האחרון, המשחק הפך לאבוד עבור האורחים. אלה בדיוק היו גם שני הקטעים בהם קרי השתלט על ההתמודדות. עכשיו, אם יספק עוד הופעה טובה בקליבלנד במשחק 3 והווריירס ינצחו גם בו, קשה לראות מי יוציא לו מהידיים את התואר האישי, בטח ובטח את הקבוצתי.