גמר ה-NBA הנוכחי הוא ה-72 בתולדות הליגה ולראשונה, אותה קבוצה הצליחה לעלות ל-0:3 בסדרת הגמר בשתי הופעות רצופות. לאחר שבשנה שעברה גולדן סטייט פספסה את הסוויפ מול קליבלנד עם הפסד בחוץ במשחק 4, לפני שסגרה את הסדרה בביתה, הפעם היא תנסה לעשות זאת ולהפוך לקבוצה התשיעית אי פעם שרושמת סוויפ בסדרת גמר. הנה מבט קצר על המקרים הקודמים.
1959: בוסטון - מיניאפוליס 0:4. תחילת שלטון הסלטיקס, האליפות השנייה של המועדון בשלוש שנים והראשונה ברצף שמונה האליפויות. הלייקרס, אז עדיין במיניאפוליס ו"רק" עם אלג'ין ביילור, היו הקבוצה הגדולה הראשונה של הליגה, אבל לא יכלו לבוסטון של רד אורבאך, ראסל, קוזי, היינסן וצמד הג'ונסים, שניצחה פעמיים בבית ב-3 ו-20 הפרש והמשיכה ל-13 ו-5 הפרש במדינת האגמים. הקבוצות הללו נפגשו לעוד שישה גמרים לאורך העשור הבא ובכולם ניצחו הסלטיקס, אבל זה היה הסוויפ היחיד.
1971: מילווקי - בולטימור 0:4. יותר מעשור חלף עד הסוויפ השני בתולדות הגמרים. הבולטס, אז עוד הבולטס ועוד בבולטימור ולא בוושינגטון, העיפו את האלופה מניו יורק בגמר המזרח בסדרה מתישה של שבעה משחקים, בקושי זכו למנוחה ונותרו חסרי אונים מול הבאקס החדשים, שהוקמו רק שלוש שנים קודם לכן, עדיין היו חלק מהמערב ונהנו מהשילוב הקטלני של קארים עבדול ג'באר הצעיר ואוסקר רוברטסון. מילווקי ניצחה בבית ב-10 הפרש, בחו ב-19, שוב בבית ב-8 וסגרה את הסדרה עם 106:118 בחוץ במשחק 4.
1975: גולדן סטייט - וושינגטון 0:4. הסוויפ הראשון של הווריירס בגמר הגיע בגלגול הגדול הקודם של הקבוצה הזו, עם אל אטלס על הקווים ובעיקר, עם ריק בארי על הפרקט. קייסי ג'ונס, שהיה חלק משמונה האליפויות הרצופות של בוסטון, הוביל את הוויזארדס עד לגמר אבל הם היו בצד הלא נכון של הסוויפ, שוב, למרות שהווריירס בכלל לא שיחקו באולם הביתי שלהם, שהיה תפוס (ה-NBA של פעם...). וושינגטון ניצחה 60 משחקים בעונה הסדירה והווריירס רק 48, אבל האורחים לקחו את הביתיות במשחק 1 אחרי קאמבק ממינוס 14 נקודות, עשו קאמבק גדול גם במשחק השני בזכות הצגה של בארי וניצחו בנקודה והמשיכו לשמונה הפרש במשחק 3 ועוד ניצחון בנקודה במשחק 4, בו אטלס הציל את בארי מהרחקה והורחק בעצמו. זה היה התואר האחרון של הווריירס עד 2015.
1983: פילדלפיה - לוס אנג'לס לייקרס 0:4. שנות השמונים זכורות בעיקר בזכות התחדשות המלחמה בין בוסטון ללייקרס, אבל גם פילי הייתה שם, נושכת ועוקצת ואחרי שהפסידה ל-LA בגמר 1980 ו-1982, הפעם היא חגגה על האלופה היוצאת. בשני ההפסדים הקודמים, הסיקסרס לא הסתדרו עם קארים, אז בקיץ של העונה הזו הם הביאו בטרייד את מוזס מלון מיוסטון ואיתו, לצד ד"ר ג'יי ומו צ'יקס, טסו ל-65 ניצחונות בעונה הסדירה. לפני הפלייאוף, מלון סיפק את הצהרת ה"פו, פו אנד פו" המפורסמת, לפיה פילי תיקח אליפות עם סוויפים כל הדרך והוא לא היה רחוק, שכן הקבוצה מעיר האחווה שמטה משחק בודד בגמר המזרח נגד מילווקי. בגמר, הלייקרס של קארים ומג'יק לא עמדו בקצב ופילדלפיה ניצחה בבית שני משחקים ובחוץ עוד שניים, די בקלות, בדרך לתואר.
1989: דטרויט - לוס אנג'לס לייקרס 0:4. כאמור, הלייקרס היו הכוח המרכזי בליגה בשנות ה-80' ובמהלכן פספסו את הגמר רק פעמיים. מצד שני, הם חטפו בעשור הזה שני סוויפים בגמר ואם הראשון היה כשהקבוצה הגדולה עוד הייתה בתחילת הריצה שלה, הרי שהשני הגיע אחרי שתי אליפויות וסימן את תחילת הסוף עבור LA, עד תקופת שאקובי. הבאד בויז של דטרויט, עם אייזיאה, דומארס, רודמן, למבייר ושות', לא ספרו לרגע את הלייקרס, שגירדו מולם אליפות בשבעה משחקים שנה קודם לכן. דטרויט טאטאה את בוסטון ומילווקי בשני הסיבובים הראשונים, ניצחה בשישה משחקים את הבולס ומייקל בגמר המזרח וטיילה מול הלייקרס הפצועים (ביירון סקוט נפצע באימון, רגע לפני הסדרה והחמיץ את כולה ומג'יק נפצע במשחק 2 ולא חזר), שהגיעו לגמר בלי אף הפסד בשלוש הסדרות הקודמות.
1995: יוסטון - אורלנדו 0:4. אולי הסוויפ הכי משונה מבין השמונה בגמרים. הרוקטס, אחרי האליפות, לא היו טובים במיוחד בעונה הסדירה וסיימו אותה במקום השישי במערב. המג'יק, עם שאק ופני הארדוואי, והמצטרף הטרי הוראס גראנט, שלטו במזרח עם 57 ניצחונות ומקום ראשון. הם עברו בחצי הגמר את הבולס וג'ורדן המתקאמבק ובגמר המזרח את אינדיאנה בסדרה גדולה של שבעה משחקים ופגשו את הרוקטס, שהסתדרו בלי יתרון ביתיות באף שלב, כשהם פייבוריטים ברורים.
אלא שבמשחק 1, ביתרון שלוש נקודות וכשהזמן אוזל, ניק אנדרסון הצליח להחטיא ארבע זריקות עונשין רצופות. קני סמית' צלף שלשת שוויון, 1.6 לסיום ושלח את המשחק להארכה והרוקטס ניצחו מסל של האקים אולג'ואן, 0.3 לסוף ההארכה. ההלם לא עזב את אורלנדו, שחטפה מהאקים במשחק 2 וראתה את רוברט הורי מכריע את משחק 3 עם שלשה גדולה טיפוסית. משחק 4 היה כבר חגיגה, כשאולג'ואן אפילו קולע שלשה על הראש של שאק בדרך ל-101:113 ולתואר ה-MVP של הסדרה.
2002: לוס אנג'לס לייקרס - ניו ג'רזי 0:4. שיא שלטון הלייקרס בתחילת המילניום הגיע בסדרה הזו. אם ב-2000 הקבוצה של שאק, קובי ופיל ג'קסון עבדה קשה מול אינדיאנה ושנה לאחר מכן היא שמטה במפתיע משחק נגד אייברסון ופילדלפיה, הרי שהפעם זה היה קל במיוחד והנטס של ג'ייסון קיד אפילו לא דגדגו את האלופה בדרך לת'ריפיט האחרון עד היום (עד העונה הבאה?). הלייקרס, שלא התאמצו יותר מדי בעונה הסדירה, עברו ב"גמר האמיתי" במערב את סקרמנטו בשבעה משחקים אדירים ומעוררי מחלוקת ובגמר שאק היה בלתי ניתן לעצירה וסיפק ממוצעים של 36.3 נקודות ו-12.3 ריבאונדים למשחק.
2007: סן אנטוניו - קליבלנד 0:4. הסוויפ האחרון עד היום, ההפסד הראשון של לברון בגמרים והראשון שלו מבין שניים מול הספרס. כמו השנה, לברון (צעיר ב-11 שנה) סחב אז חבורה די רעה על הכתפיים והקאבס ההם נחשבים לאחת הקבוצות הכי חלשות שהופיעו בגמר. הם עשו זאת אחרי סדרת ה"יציאה לעולם" של לברון מול דטרויט בגמר המזרח, אבל היו חסרי סיכוי נגד הספרס המנוסים, עם דאנקן, פארקר ומאנו בשיאם. הצרפתי זכה ב-MVP של הסדרה, המשחקים היו די מכוערים ואחרי שני ניצחונות בית קלים ושני ניצחונות צמודים בקליבלנד במשחקים 3 ו-4, גרג פופוביץ' חגג תואר רביעי בשמונה שנים ודאנקן הבטיח ללברון "זו תהיה הליגה שלך בקרוב". צדק. בערך.