יש משהו מנחם בליגת ה-NBA. בכך שתמיד, לא משנה כמה אתה מסריח את הפרקט, מישהו ייתן לך צ'אנס. בחירת דראפט אחת, החלטה של שחקן חופשי, החטאה במשחק על מיקום בלוטרי, כל אלה יכולים לשנות את מזלך, ולפעמים פשוט צריך למנות את אנשי המקצוע הנכונים. עד כמה העסק נזיל? בואו נאמר שבכתבה שפורסמה באחד האתרים האמריקאים בשנת 2012, דורגו המועדונים המקוללים ביותר בליגה נכון לאותה נקודת זמן; במקומות השלישי והרביעי ניצבו אז, למודות סבל ומרורים, קליבלנד קאבלירס וגולדן סטייט ווריירס. אחרי שהפכו לשתי הקבוצות הראשונות שמופיעות יחד בארבע סדרות גמר רצופות, הן זכו לפאס מהרשימות האלה לכמה שנים טובות.
ועדיין, יש קבוצות שלא משנה כמה פעמים יתנו להן את הקלפים הנכונים, יצליחו איכשהו לפשל, או שאלילת המזל תדפוק להן דאנק בפרצוף. הרשימה הזו מוקדשת להן, ואם ב-2023 תקבלו סדרת גמר מפוארת בין ברוקלין לפניקס, תדעו מי אחראי.
אזכור של כבוד – פורטלנד טרייל בלייזרס: על הברכיים
כן, לבלייזרס יש אליפות ברזומה, אולם רועש, קהל נהדר, בעלים עשיר וקו אחורי מהטובים בליגה. למעשה מאז האיחוד עם ה-ABA, יש להם את אחוז הניצחונות החמישי בגובהו ב-NBA. אבל שתי החלטות, בהפרש של 23 עונות זו מזו, ירדפו את המועדון הזה לנצח וירבצו כענן גשם עיקש מעל כל שחקן פנים איכותי שאי פעם יגיע לאחד האזורים היפים בארצות הברית.
ב-1984, כשקלייד דרקסלר כבר מככב אצלם בקו האחורי, הם קיוו לקבל את האקים אולאג'ואן, אבל נאלצו להסתפק במקום השני. סטו אינמן, האחראי על צוות השחקנים, הכריז: "עם סם בואי אי אפשר לפספס – הוא יחסום זריקות כמו אולאג'ואן, יקלע טוב יותר ממנו ומהיר בדיוק כמוהו". בואי נתן עונת רוקי טובה והמשיך לקריירה קטועה ופצועה. מקום אחד אחריו, נבחר מייקל ג'ורדן.
פה ושם הגיעו כאבי לב מסוג אחר, כמו יתרון 15 הנקודות על הלייקרס ברבע הרביעי של משחק 7 ב-2000, שנמחק מול נסיקתם של שאק וקובי. חלפו 7 שנים, ואם היה נדמה שנלמד הלקח מסיפור בואי, הגיע דראפט 2007. גרג אודן מאוהיו סטייט שלט בצבע והיה חיה רעה, וההתלבטות היתה בינו לבין שחקן פחות מלוטש, אבל עם פוטנציאל גדול. נורות האזהרה שבברכיו השבריריות של אודן הבהבו, אבל הבלייזרס החליטו לקחת את ההימור והתרסקו איתו - והשאירו לסיאטל, שבחרה שנייה, את קווין דוראנט.
יחד עם ביל וולטון, שלקח אליפות ב-1977 אבל לעולם לא חזר להיות דומיננטי באותה מידה בגלל פציעות, נראה היה שהמזל המחורבן בפציעות ברכיים שמור לסנטרים. ואז, בתחילתה של עונת 2011/12, ואחרי שנים שבהן התנערו סוף סוף מימי ה"ג'ייל בלייזרס" שבהם כיכבו השחקנים במדורי הפלילים, נאלץ הכוכב הגארד ברנדון רוי לפרוש בגלל נזק קשה שנגרם לברכו.
בעונה שעברה כבר נראה שדברים מתחילים להסתדר – דמיאן לילארד נבחר לחמישיית העונה, והבלייזרס סיימו במקום השלישי במערב. רק שאז, זה נגמר עם סוויפ מניו אורלינס בסיבוב הראשון.
5. מינסוטה טימברוולבס: עזוב, קווין
לוולבס דווקא היה מזל עם ביג מן. שני השחקנים הגדולים בתולדותיהם היו פאוור-פורוורדים ורסטיליים בשם קווין שנבחרו במקום החמישי והתקבעו כשחקן הטוב ביותר (גארנט) או השני הטוב ביותר (לאב) באותו דראפט. אבל בוולבס, המועדון הצעיר ביותר ברשימה הזו, פשוט לא הצליחו במשך שנים להרכיב צוות מספיק טוב סביבם.
בדראפט 1996 הם בחרו בחבר היכל התהילה לעתיד ריי אלן, רק כדי להחליף אותו מיד בסטפון מארברי. בדראפט 1999 הם לקחו במקום השישי את וואלי שצ'רביאק, קלע איכותי, רק שבדיוק אחריו נבחרו ריפ המילטון, אנדרה מילר, שון מריון וג'ייסון טרי.
מצד שני, באותה תקופה לפחות היו להם בחירות סיבוב ראשון. מפני שאז, התברר שהבעלים גלן טיילור ניסה להחתים את הצעיר המבטיח ג'ו סמית' על חוזה בלתי חוקי מתחת לשולחן. ה-NBA קנסה אותם ב-3.5 מיליון דולר ושללה מהם בחירות סיבוב ראשון ל-4 מ-5 העונות הבאות. גארנט הרגיש כמו סיזיפוס שסוחב את האבן במעלה ההר, ורואה אותה מתגלגלת משם בסיבוב הראשון בפלייאוף שוב ושוב. רק ב-2004 הגיעו סם קאסל ולטרל ספריוול, שעזרו לגארנט להגיע לגמר המערב בו הפסיד ללייקרס.
משם, הכל קרס. בעונה הבאה הוולבס ניצחו ב-44 משחקים שהספיקו למקום התשיעי בלבד, ספריוול פרש, קאסל חתך ובהמשך גארנט נשלח לבוסטון שם זכה מיד באליפות. בינתיים, גם הקווין השני שכבר התפתח לשחקן מצוין נאלץ לעזוב, כשלברון ג'יימס חטף אותו לקליבלנד (וגם הוא לקח אליפות). מצד שני, הוולבס לפחות קיבלו עליו את הנבחר 1 בדראפט, אנדרו וויגינס, ועוד הוסיפה אליו כעבור שנה את קרל אנתוני טאונס; יחד עם המאמן/מנג'ר טום ת'יבודו, וג'ימי באטלר שהגיע, הוולבס שברו סוף סוף את בצורת הפלייאוף ב-2018 אחרי 14 שנים.
נשמע מבטיח, נכון? תריצו ששה חודשים קדימה – באטלר דורש לעזוב, ת'יבודו מתעקש שיישאר, הבעלים טיילור מבקש מכולם להתעלם מת'יבודו ולהתקשר אליו ישירות. ככה נראה מתכון להצלחה.
4. פניקס סאנס: לבד במדבר
אם הגורל ומשבץ לוח המשחקים היו סדיסטים במיוחד, הם היו קובעים ב-7 באפריל הקרוב משחק בין פניקס סאנס למילווקי באקס, כדי לציין את יובל 50 השנים לאירוע שקבע את עתידם המיידי של שני המועדונים - הטלת מטבע על המקום הראשון בדראפט 1969. באופן סמלי, כנראה שמילווקי תיאבק אז על מיקום טוב בפלייאוף המזרחי, כראוי לקבוצה שקיבלה אז את לו אלסינדור, שנודע בהמשך גם כקארים עבדול ג'באר. פניקס, שכנראה תסגור עוד עונה הרחק מהפלייאוף, הימרה על הצד הלא נכון של המטבע וזכתה בניל ווק - שחקן סולידי למשך כמה עונות, שסיים את הקריירה בהפועל רמת גן.
מאז, 50 שנה במדבר עברו על הסאנס. שתי הופעות בגמר, האחרונה לפני 25 עונות, הסתיימו ללא תואר - והקבוצה המדהימה של צ’ארלס בארקלי, קווין ג'ונסון וריצ'י דומאס, שגרמה למייקל ג’ורדן להזיע בגמר, היתה האחרונה שהגיעה לשם.
חבורה אגדית אחרת, בראשות סטיב נאש והמאמן מייק דאנטוני, שינתה את חוקי המשחק בליגה כולה, אבל נעצרה בשיאה על ידי סן אנטוניו, וטרייד נואש לרכישת שאקיל אוניל הרס את המרקם וסגנון המשחק. נאש עוד הספיק להוביל עוד קבוצה עמוקה וחכמה לגמר מערב ב-2010, אבל השנים האחרונות כבר היו שממה, ובעונה האחרונה הסאנס עשו היסטוריה כאשר דורגו במקום הראשון... מהסוף. פניקס הפכה לקבוצה הרביעית בלבד ב-41 שנות מדידות שגם התקפתה וגם הגנתה הן הגרועות בליגה.
אולי עם דיאנדרה אייטון תישבר קללת הסנטרים (ב-1987, אגב, הם הוגרלו למקום השני, ראו את דייויד רובינסון נבחר ראשון, והלכו על ארמן גיליאם), ודווין בוקר גם יסייע לשבור את בצורת האליפויות - אבל זה לא יקרה בעונה הקרובה. אגב, פניקס בכל זאת בחרה באותו דראפט אומלל ב-1969 ספורטאי על: במקום ה-189 היא הלכה על בוב בימון, שיאן העולם בקפיצה לרוחק. ל-NBA הוא לא הגיע.
3. ברוקלין נטס: עסקה עם השטן
כמה חסר מזל אתה יכול להיות? הנטס היו מעצמה, לקחו אליפויות והיו אחת הקבוצות הכי אטרקטיביות בליגה – ואז הליגה הזו, ה-ABA, התפרקה. ב-1976/7 הם התמזגו לתוך ה-NBA, ומאז, ארון האליפויות נשאר ריק, ואחוז ההצלחה ב-41 העונות הללו, 41.8, הוא הנמוך ביותר לקבוצה מהמזרח.
לא הכל היה שחור בדרך. בתחילת המילניום, כשהמזרח שאחרי פרישת ג'ורדן השנייה היה פתוח לגמרי, הם הביאו מפניקס בטרייד את ג'ייסון קיד, הכפילו את מספר הניצחונות מהעונה הקודמת, ויחד עם קניון מרטין וריצ'רד ג'פרסון גם הגיעו לשני גמרים רצופים. הכדורסל לא היה יותר מדי אטרקטיבי, השליטה במזרח עברה בהדרגה לדטרויט, והאולם הביתי באיסט ראת'רפורד הלך והתרוקן בשנים שלאחר מכן, עד שהגיע הגואל.
חמוש בכיסים עמוקים ומבטא רוסי, מיכאיל פרוחורוב הבטיח מהפך. הקבוצה עברה לברוקלין האופנתית, החליפה למדים שחורים-לבנים נאים, ולפי המאסטרפלאן של הבוס, עשתה הכל כדי להביא אליפות אינסטנט. על הטווח הארוך פחות חשבו שם, וכשהגיעה ההזדמנות, ביום מר ונמהר ביולי 2013, הם הביאו מבוסטון שני וטרנים עטורי אליפות, פול פירס וקווין גארנט, כדי לשחזר את ההצלחה. באחד הטריידים המטורפים בתולדות הליגה, הם ויתרו על שלוש בחירות סיבוב ראשון לסלטיקס, ועזרו לדני איינג' לבנות אימפריה.
בפלייאוף 2014 הם נעצרו מול לברון ומיאמי, ומאז לא הגיעו לפלייאוף. בינתיים, בחירת דראפט ב-2016 הניבה לסלטיקס את ג'יילן בראון, אחרת הועברה לפילדלפיה בטרייד שהביא את ג'ייסון טייטום, עוד אחת נשלחה לקליבלנד בטרייד שהביא את קיירי אירווינג. אגב, הנטס לפחות קיבלו בחירת סיבוב ראשון ב-2017 – רק שהם העבירו אותה ללייקרס, שבחרו בקייל קוזמה.
2. סקרמנטו קינגס: רוד טריפינג
בניגוד לרוב המועדונים ברשימה, לקינגס יש אליפות NBA. מצד שני, זה קרה ב-1951 והכוכב דאז, ארני רייזן, מת לפני שש שנים בגיל 88. קורות חייו של המועדון מזכירות טיול מחוף לחוף בארה"ב, רק בלי לעצור בשום מקום כיפי: הם התחילו ברוצ'סטר שבמדינת ניו יורק, עברו לסינסינטי שבאוהיו, המשיכו לקנזס סיטי, וב-1985 התמקמו בעיר שמצד אחד היא בירת קליפורניה, ומצד שני נחשבת לאחת הערים הכי משעממות ב-NBA.
עם זאת, משעמם זה הדבר האחרון שאפשר היה לומר על הקבוצות של תחילת שנות ה-2000, ששיחקו כדורסל אסתטי, מופלא ופורץ דרך, עם כריס וובר וולאדה דיבאץ שהיו רכז מההיי-פוסט וסטרץ'-5 כשאף אחד עוד לא הכיר בחשיבותם של תפקידים כאלה. רק שבכל פעם שכבר היו קרובים, הגיעו רוברט הורי, שאקיל אוניל, נוביצקי, גארנט ובמקרים רבים גם שופטים מפוקפקים, ועמדו בדרכם. בין 2000/1 ל-2004/5 רק סן אנטוניו ניצחה ביותר משחקי עונה רגילה מהם (מאזן 130:280, שווה לזה של דאלאס), אבל הקינגס הגיעו לגמר מערב בודד. מצד שני, כמו במקרה של מינסוטה, גם לאנדראצ'יבריות הזו אפשר להתגעגע – בעשור האחרון הם לא ניצחו ביותר מ-33 משחקים בעונה, ו-265 ניצחונות מצטברים מדרגים אותם אחרונים בליגה.
זה לא שהקינגס לא קיבלו הזדמנויות להשתפר, אבל כשאתה מבזבז בחירות טופ-8 רצופות על ביסמק ביומבו (כשעל הלוח קוואי לנארד, קליי תומפסון וקמבה ווקר), תומאס רובינסון (הבחירה הבאה: לילארד), בן מקלמור (יאניס, גובר ומקולום) וניק סטאוסקאס, צריך בעיקר להודות על כך שה-NBA לא לקחה לך את הקבוצה. והאמת, זה היה קרוב – ורק הודות למאמץ הירואי של ראש העירייה קווין ג'ונסון, נמנעה נטישה נוספת.
1. לוס אנג'לס קליפרס: לא סיטי
בעלים מיליארדר ממייקרוסופט. מאמן מעוטר ומוערך. צוות ניהולי מרשים, שגם גייס בקיץ הזה לתפקיד חדש את אחד מעיתונאי ה-NBA המוכשרים שיש (לי ג'נקינס). סקורר קטלני (לו וויליאמס) ורוקי שהוגדר ע"י מנג'רי הליגה כגניבה של הדראפט (שיי גילג'ס-אלכסנדר). כל אלה יתקבצו העונה במועדון אחד, שכמעט אף אחד בליגה לא ישים לב לקיומו, מכיוון שבחדר ההלבשה השני של האולם ישחק לברון ג’יימס.
עבור הקליפרס, מדובר בעסקים כרגיל. אפילו שנים של שליטה ב-LA, בזכות שנות שפל של הלייקרס, לא הניבו תואר, גם לא קרוב. בעצם, היה רגע שהגדיר מחדש את המושג קרוב - בפלייאוף 2015 הם הובילו 2:3 על יוסטון והובילו בבית ב-19 הפרש ברבע השלישי, לפני התמוטטות בלתי נשכחת ברבע האחרון, בו ג’יימס הארדן ישב על הספסל וראה את בלייק גריפין ודיאנדרה ג’ורדן מפסידים לג׳וש סמית׳ וקורי ברואר 29:0.
בין 1967 ל-2010 הקליפרס הופיעו בפלייאוף רק ארבע פעמים, ראו את כוכביהם נפצעים או מסתבכים, והבריקו בדראפט עם בחירות גאוניות כמו מייקל אולווקנדי במקום הראשון; באחת מההופעות הבודדות, עם קבוצה טובה וחכמה ב-2006, הם קיבלו הזדמנות לעלות לגמר מערב ראשון ולהדיח את פניקס. רק שבמצב של 2:2, במשחק החמישי באריזונה, שלשת קלאץ׳ של ראג'ה בל שלחה את המשחק להארכה והצילה את הסאנס.
ב-2011, בדצמבר הכאוטי של אחרי השביתה, נראה שהמזל יתהפך; דייויד סטרן, בשבתו כנציג 29 קבוצות הליגה לאחר משבר כלכלי בניו אורלינס, ביטל טרייד של כריס פול ללייקרס לבקשת יתר הבעלים, ואישר טרייד הרבה פחות מאוזן שלו לקליפרס. הלייקרס של קובי איבדו גובה, ובצד האדום, נולדה "לוב סיטי". אחרי סוויפ אחד, הקליפרס הפכו לחברה קבועה בשמינייה הראשונה במערב - אבל גם לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמודחת 5 עונות רצופות בסדרות בהן הובילה. העונה, כל חברי "לוב סיטי" כבר פרשו כנפיים ועפו, והקליפרס חוזרים לאפרוריות הנעימה והמוכרת. אבל היי, לפחות יש להם את סדרת הרשת "טובי אנד בובי".