עוד מעט יצוץ ברחבי האינטרנט, סביר להניח שב-ESPN (וסביר שריק ביוקר יכתוב אותו. זה לפחות מה שהוא אמר לא מזמן) טקסט שינסה להסביר מי יהיו המרוויחים והמפסידים הכי גדולים אם העונה הבאה ב-NBA אכן תבוטל בגלל תום החוזה הקיבוצי בין השחקנים לבעלים. על פניו, אין כאן יותר מדי מה לנתח. מי שירוויח מכך הכי הרבה אלה המועדונים המסכנים והעלובים שלא מפסיקים להפסיד משחקים, מדממים כסף, לא מעניינים אף אחד ובעיקרון יוכלו להיעזר מאוד ברי-סט אחד גדול. המפסידות הגדולות אלה כמובן הקבוצות הבשלות והמבוגרות. בוסטון, סן אנטוניו, דאלאס, לייקרס. אבל עכשיו זה גם הזמן לקפוץ ולומר שלמרות שהגיל הממוצע של השחקנים שלה הוא אפילו לא 27, ולמרות שהכוכב הענק שלה חגג לא מזמן רק 25, אורלנדו מג'יק נמצאת חזק בחבורת הקבוצות שיפסידו בענק. ואם לשפוט על פי הצורה בה מנהלים שם את המועדון, הם יודעים את זה טוב מאוד.
- הערב, 21:30, שידור ישיר בספורט 5: אורלנדו מול בוסטון
הסיבה ברורה, חשופה לעיני כל: דווייט הווארד ייכנס בעונה הבאה לשנה האחרונה בחוזה שלו, לפני שתהיה לו האופציה אם להישאר עוד שנה באורלנדו או לקחת את הכישורים שלו למקום אחר. לכן, תחת הסיכון שהעונה הבאה תבוטל, העונה הנוכחית היא אולי ההזדמנות האחרונה של המועדון להוכיח לסנטר הכי טוב בליגה שזה המקום הכי טוב בשבילו, שבדיוק שם הוא צריך להישאר. קצת דומה למצב שקליבלנד הייתה בו עם לברון, לפני שג'יימס ריסק לה את כל התקוות בשידור ישיר בטלוויזיה, רק בלי הכפור והשוּק הקטן של קליבלנד, אוהיו.
מבחינת מה שיש לאורלנדו להציע להווארד, ובכן, זה לא נגמר רק בשמש, דיסניוורלד וקרבה לסאות'ביץ'. למרות שהקבוצה הפסידה קצת כסף בעונות האחרונות, השנה היא עברה לאולם חדש, שאמור להתחיל להזרים מזומנים. ומאז שאוטיס סמית' הפך לג'נרל מנג'ר ב-2006, ובעיקר מאז שמינה את סטן ואן גנדי למאמן לקראת עונת 2007/8, מג'יק מציגה גרף התקדמות מאוד ברור. 40 ניצחונות וסיבוב ראשון בעונה האחרונה לפני ואן גנדי, 52 ניצחונות וסיבוב שני בעונה הראשונה תחת סטן דה מאן, 59 וגמר ב-2008/9, 59 וגמר מזרח אשתקד, אז הסלטיקס הנהדרים עמדו בינם לבין מפגש חוזר עם אל.איי בגמר. זה לא עניין של מה בכך. קליבלנד, למשל, בשש העונות של לברון שם מאז עונת הרוקי שלו, ניצחה 42, 50, 50, 45, 66, 61, ואת הישג השיא שלה בפלייאוף רשמה לפני שלוש שנים וחצי, עם גמר ב-2006/7. לא ליניארי במיוחד.
יתרה מזאת, בשונה ממה שהשיג מייק בראון בקליבלנד, ואן גנדי הנחיל לקבוצה סגנון משחק מאוד ברור שלפרקים ארוכים הוציא את המיטב מדווייט הווארד. הרעיון להרכיב סביבו רביעיית צלפים, שתרווח את הרחבות ותעניש על דאבל-טימים בכל פעם מחדש, נראה היה מוצלח, בייחוד כשהידו טורקוגלו – שהוא גם גבוה, גם קולע וגם מוסר מצוין – ניהל את המשחק. ובשיאו, הפטנט הזה הביא אותם כאמור לגמר ה-NBA. אבל אם ממשיכים בהשוואה לשנים האחרונות של לברון בקליבלנד, הרי שדימיון אחד בולט – ולא מאוד מעודד מבחינת אורלנדו – צף מיד: הקבוצה מתנהלת בצורה תזזיתית. חפוזה. ממהרת להוכיח לכוכב הגדול שלה שהיא מוכנה לעשות הכל, ללכת רחוק בטריידים, להחתים שחקנים, לבזבז כסף – רק כדי שהוא יחליט לממש את האופציה ולהישאר בקבוצה שבחרה בו בדראפט.מאז 2007, הצוות שאמור להרכיב את סוללת הצלפים והמסייעים סביב הווארד השתנה ללא היכר, ויותר מפעם אחת. בשלוש שנים וחצי מאז שסמית' מנהל שם את העניינים, 20 שחקני חוץ (כולל גבוהים שמעדיפים לזרוק מרחוק) באו, ובעיקר הלכו. טרבור אריזה, גרנט היל, מוריס אוואנס, בריאן קוק, רשארד לואיס, קורטני לי, הידו טורקוגלו, מיקאל פייטרוס, רייפר אלסטון, קיון דולינג, קית' בוגאנס, מייק ווילקס, קרלוס ארויו, טיירון לו, אנתוני ג'ונסון, מאט בארנס, ג'ייסון וויליאמס, וינס קרטר, כריס דוהון וקוונטין ריצ'ארדסון. רשימה מכובדת של אנשים שללא מעטים מהם היו כמה רגעים מאוד חיוביים באורלנדו. חלקם היו שחקנים משמעותיים מאוד בגרף השיפור של הקבוצה, וכולם היו שותפים ליצירת קבוצה שכבר כמה שנים נחשבת למתמודדת על האליפות. משהו כמו 90% מהם כבר לא בקבוצה. וככה לא רק שקשה לשמור על יציבות, ככה גם משדרים את הלחץ לכוכב הגדול שלך.
בשבוע האחרון ההתנהלות הזו, והלחץ שהיא משדרת לכל מי שנתקל בה, הגיעה לשיא חדש. ב-18 לחודש, ואחרי רצף רע של חמישה הפסדים בשישה משחקים, אורלנדו שלחה בטרייד לוושינגטון את רשארד לואיס וקיבלה בתמורה את גילברט ארינאס. טרייד שאם היה עומד לבדו, היה זוכה לביקורות חיוביות יותר מאלה שבסופו של דבר קיבל. אחרי הכל, להיפטר מלואיס ומהחוזה העצום והמגוחך שלו בשביל חוזה אמנם לא פחות גדול, אבל לפחות כזה שקשור לשחקן שבשיאו הלא רחוק היה אחד מה-15 הטובים בליגה, זה לא רעיון רע כל כך. נכון, לארינאס כבר אין כל כך ברכיים, סגנון משחקו השתנה, ומדובר בבחור שהיה מעורב בתקרית אקדחים (לא טעונים...) בחדר ההלבשה הקודם שלו. אבל זה סיכון שהיה שווה לקחת. כאמור, זה לא נגמר כאן. אורלנדו המשיכה ועוד באותו יום העבירה לפיניקס את וינס קרטר, מיקאל פייטרוס ומרצ'ין גורטאט – שלושה שחקנים עם תפקיד גדול וחיוני ברוטציה, שאחד מהם הוא הגבוה הסביר היחיד בקבוצה מלבד הווארד – תמורת הבן האובד טורקוגלו, ג'ייסון ריצ'רדסון וארל קלארק.
ולא רק שהטריידים האלה העלו את מספר שחקני החוץ שהתחלפו סביב הווארד בשלוש שנים וחצי ל-23 (טורקוגלו, שבא, הלך וחזר, נספר כאן פעמיים), הם שוב שינו ביום אחד את כל הרוטציה של הקבוצה. ואם כמו שמספרים, להווארד עצמו היה סיי בעסקאות האלה, זה לא מוסיף כבוד או חכמה לא לו ולא למועדון.אז מה בעצם יצא לאורלנדו מהטרייד עם פיניקס? הם קיבלו בחזרה את הווינריות והסנטימנט של טורקוגלו, אבל ויתרו בשבילו על ההגנה של פייטרוס, שהוא השחקן היחיד בקבוצה שיכול היה לשמור על אנשים כמו לברון וקובי. נגיד שזה מתאזן. הם קיבלו את ג'יי-ריץ', שהוא שחקן פחות מוכשר מקרטר, אבל צעיר ממנו ב-4 שנים ומרוויח שלושה מיליוני דולרים פחות. ניצחון קטן. ו-ויתרו על גורטאט תמורת קלארק, שזה הפסד נקי. בסך הכל, אורלנדו יצאה מאוזנת מטרייד לא הכרחי, שלא בטוח חיזק אותה, אבל בטוח הפך לה את הקרביים. ובטוח שידר להאוורד, שוב, את הלחץ של המועדון. בלי קשר אם היה לו חלק בהחלטות האלה או לא. מאז הטרייד, אורלנדו הפסידה שלושה משחקים ברציפות, והיא נמצאה נכון לכתיבת שורות אלה במקום החמישי-שישי במזרח בלבד.
הסיכוי היחיד של אורלנדו לצאת טוב מהסיפור הזה הוא אם הבורג בראש של ארינאס יתחבר שוב, ויחד עם הווארד הם יעמידו קבוצה שתוכל להתמודד עם בוסטון ומיאמי בסדרה של הטוב מ-7. בעצם, בין אם תהיה שביתה או לא, אורלנדו שמה את עתידה בידיים שרק לא מזמן הניפו אקדחים בחדר ההלבשה. ובשביל הווארד זה יכול להתברר כסיטואציה שיש לו רק מה להרוויח ממנה: או שאורלנדו תתחיל לנצח שוב בצרורות, או שהוא יתרגל לחיים במערב הפרוע. שזה כנראה מה שמחכה לו אם יחליט בסוף לעזוב.
ואיך יאו מינג הוא הדבר הכי קרוב לג'ורדן? הבלוג של ניצן פלד