בדיוק חודש לפני משחק האולסטאר בסטייפלס סנטר של לוס אנג'לס, ואנו למדים על מאבק בין מספר שחקנים בכמה וכמה עמדות בהצבעת האוהדים לחמישיות הליגה. בשנים האחרונות הובעו ביקורות לא מעטות על שיטת הבחירה לחמישיה, והוצעו מספר הצעות לייעל את המערכת כדי שלא יחזרו מקרים כגון זה העונה בעמדת הסנטר המערבי, שם יאו מינג המושבת, שגמר את העונה ואולי אף את הקריירה, מקבל את מרבית הקולות למרות שאינו יכול לשחק. או העובדה ששחקנים בשווקים גדולים מקבלים עדיפות על אלה מהקטנים יותר. בנוסף, קיימות הצעות לשדרוג הסגלים, אותם משלימים מאמני שתי הנבחרות. עם ההגעה לנקודת אמצע העונה, החלטנו לבחור את הסגלים השונים והשחקנים הראויים יותר מכל כדי לשדרג את המשחק לערב נוצץ כפי שהיה בעבר. וכן, ביצענו התאמות להרכבים כדי שהקהל ייהנה יותר.
חמישיית המזרח
ראז'ון רונדו: לא בכדי דווקא האיש הקטן-גדול מוביל את אנשי הסלטיקס לפי בחירות הקהל. קל להזדהות איתו, כיף להעריץ אותו והוא נטול פוזה ומלא בגישה חיובית. והכי חשוב: בוסטון בלעדיו לא שווה אפילו גמר איזורי. פציעתו, שהפכה קבוצה מצוינת לבינונית מאוד ועם הפסדים לא מחוייבי המציאות, רק הדגישה את הקייס. הוא מוביל את הליגה באסיסטים עם 13.4 בממוצע לערב, וזוכה לאהבה אינסופית ומוצדקת ממאמנו דוק ריברס, שאמר עליו לפני ימים אחדים: "זה נדיר – השליטה שלו במשחק והעובדה שהוא רואה מהפרקט מה שאני רואה על הקווים". אכן, זן נדיר.
דריק רוז: הפך בחצי עונה מסופרסטאר בהתהוות למפלצת. לוקח את שיקגו לגבהים חדשים.
דוויין ווייד: למי שהיה ספק כי מיאמי על שלל כוכביה היא הקבוצה של פלאש, הגיע רצף הניצחונות האחרון והוכיח זאת מעל לכל ספק. לברון? כינור שני. הגעת ג'יימס וכריס בוש סייעה לווייד לחדש את הרפרטואר. מלבד 25 הנקודות, המהווין כרבע מנק' הקבוצה בממוצע העונה, הוא למד לשחק לראשונה בקריירה רחוק מהכדור, קולע לאחרונה טוב יותר מבחוץ ונשאר הגו-טו-גאי בקבוצה הנחשבת לעמוסה בכאלה. ואולי הנתון הכי חשוב: זמן החזקת הכדור בידיו הוא הגבוה ביותר בקבוצה. על פיו יישק דבר.
לברון ג'יימס: 25.4 נק' הופכות את האיש וההחלטה לסקורר המוביל במיאמי, אך זה לא היה קשה לניחוש. "אויב המדינה" מתפאר שוב ושוב במימדי גופו המיוחדים ובגיוון שבו? בבקשה, הכר את עמדה מספר 4. עם 6.2 אס' וראיית משחק פנומנלית, האיש אשר לאחרונה מוצב במיאמי יותר ויותר במרכז הצבע, צריך לעשות זאת גם כאן.
אמארה סטודמאייר: כן, כן, הוא ולא דווייט האוורד. לסנטר המג'יק חיוך יפה יותר, גוף מרשים בהרבה ויכולת ריבאונד וחסימה אבסולוטיות, אולם סטאט העונה הוא הריל-דיל ולראיה כניסתו המרשימה למקום השני ברשימת הקלעים. יש להניח כי גם דוני וולש לא חלם שהניקס ינסקו מהר כל כך אחרי שחתם על צ'ק 100 מיליוני הדולרים. האיש שבא לעבודה מדי ערב מסתדר גם ללא סטיב נאש, וממצה עד תום את האיחוד עם מייק ד'אנטוני. הוא מוביל את הליגה בנקודות במשחקי בק-טו-בק, קולע 26 נק' ו-9 ריב' ומעלה תהיה מעניינת לראש: אולי זה לא סטיב נאש שהפך אותו לטוב יותר? אחרי הכל, תראו מה הוא עשה לריימונד פלטון.
ספסל מזרח
פול פירס: הוא ולא גארנט. הסיבה? אין שחקן שמפגין מנהיגות גבוהה יותר בשנים האחרונות.
שאקיל אוניל: כי כל ערב איתו הוא מזכרת נעימה.
דווייט האוורד: מישהו עדיין צריך לנצח במשחק הזה, לא?
קרלוס בוזר: הבולס פורחים והפורוורד נע מדאבל-דאבל אחד לשני.
ברנדון ג'נינגס: מתבגר מול עינינו בצורה מדהימה. שחקן, לא רק בשכונה.
ג'וש סמית: האיש הזה מטביע, מעופף וחוסם בצורה נטולת מתחרים.
חמישיית המערב
סטיב נאש: כי לפלא השמיני של העולם מגיע הכבוד להיות בחמישיה עד פרישתו. אין עוד שחקן שרואה את המגרש כמו הקנדי הוותיק, שלא מפסיק לרוץ, וגם לא יפסיק עד תליית נעליו. נאש הוא בדיוק מהות משחק הכוכבים: מבריק, חכם, לא אנוכי, מלהיב ומקפיץ את הקהל.
קובי בראיינט: זה הבית שלו. המגרש שלו. הקהל שלו. העיר שלו. האמת? הליגה שלו. בערב שכולו שואו, חובה שהווינר האולטימטיבי והשחקן הטוב בעולם יכניס את הרצון לשלוט.
קווין דוראנט: חבילת הקליעה המושלמת. אמנם נראה לרבים כי הת'אנדר דורכים במקום, אבל הכיבוש מצד הטרנטולה מתבצע בשלבים. נכון להיום אוקלהומה סיטי אוחזת במאזן טוב מאשתקד, ודוראנט כהרגלו מוביל את הליגה בנקודות. מכל בלטה, מכל מצב.
בלייק גריפין: הבאזז מוצדק. שחקן אחד עשה מהפך במועדון ומביא לו הכרה ואהדה שמעולם לא חווה. עד הגעתו, הקליפרס היו בדיחה. נכון להיום, אפילו בלוס אנג'לס יש יריבות. יותר מזה? הוא העיר ליגה רדומה שרגילה לקום משנת החורף לקראת הפלייאוף. מביא התרגשות שהייתה חסרה. שורת המבצעים המדהימים והדאנקים של הפורוורד מאיימים על סרטי ההיילייטס מעונתו הראשונה של וינס קרטר. רק בלי פוזות. דייויד סטרן כבר בונה עליו כדגם להצלחתו בשנים האחרונות. ובטח ובטח כפנים הבאות של הליגה מבחינה שיווקית. ילד? 22 נק' ו-12.7 ריב' הופכים אותו לגבר שבגברים.
פאו גאסול: הגבוה הטוב בעולם. נקודה. הפך משחקן אפור לכוכב בקבוצה קטנה, לאלוף, ושידרג עצמו בשנתיים האחרונות למכונה. מתכונן לרגע שאחרי קובי, בו יהפוך לפרנצ'ייז פלייר בקבוצה המתוקשרת בעולם. אין דבר שאינו עושה בצורה הטובה ביותר, מהיעילים בשחקני הפנים מאז ומעולם.
ספסל מערב
כריס פול: חוזר להיות הגארד הפנטסטי שהיה עד פציעותיו.
דרון וויליאמס: עושה הכל מהכל ובצורה פנומנלית.
ראסל ווסטברוק: הדור הבא. כל תיאור אחר מיותר.
דירק נוביצקי: עד שנפגע, סיפק הג'רמנייטור מספרים כבירים.
כרמלו אנתוני: שיחליט קודם היכן הוא רוצה להיות ועד מתי. ויוכיח שהוא לידר.
מאנו ג'ינובילי: מודה שהוא מציג יכולת טובה יותר מבעונת השיא ב-2005. אם הוא אומר, אז מי אנחנו שנתווכח?
מונטה אליס: גארד עם יכולות על-אנושיות שרק ראשו הדפוק, שהתמתן העונה, מנע ממנו להתקבל לכוכבי המיינסטרים.