כשדייויד סטרן התחיל לעבוד בשביל בעלי הקבוצות כקומישינר של הליגה ב-1984, ה-NBA הייתה במצב איום. אמנם לארי בירד ומג'יק ג'ונסון כבר משכו הרבה תשומת לב באמריקה, אבל סטרן קיבל לידיו ארגון מוכה סמים, עם רייטינג נמוך, משחקים שלא תמיד משודרים בשידור ישיר, המון אולמות ריקים ותדמית בעייתית. במהירות ובזריזות הוא התחיל לשנות את פניה של הליגה.
- ראשון ב-05:00, ישיר ב-5+LIVE: דוראנט ואוקלהומה מול כספי וסקרמנטו
- ראשון ב-22:30, ישיר ב-5+LIVE: אורלנדו מול הלוס אנג'לס לייקרס
- שלישי ב-02:00, ישיר בספורט 5: שארלוט מארחת את קובי והלייקרס
תקרת שכר, לוטרי, מלחמה בסמים, תחרויות השלשות וההטבעות – הכל קרה בשנים הראשונות תחת סטרן. הוא עשה עבודת נפלאה בחתימה על חוזי זכויות השידור החדשים והגדיל את התפוצה של הליגה, ידע לזהות את בום הכשרון הכי גדול בהיסטוריה, וה-NBA עלתה על המסלול הנכון. המסלול שעושה כסף. בדיוק המסלול שבגללו ביום חמישי בלילה ג'רי סלואן התפטר מאימון יוטה ג'אז.
איך זה קשור? ובכן, מבין כל ענפי הספורט הקבוצתיים, כדורסל הוא אולי המשחק הכי אינדיבידואלי. תביאו את ליאו מסי או את כריסטיאנו רונאלדו להפועל ר"ג, ואם הם יישארו בליגה זה נס. תביאו את קובי בראיינט או את לברון ג'יימס למכבי חיפה ואם הם לא בגמר הפיינל פור זה נס. פשוט כי לשחקן אחד יש הרבה יותר השפעה על הפרקט מאשר על הדשא. וכשסטרן נכנס לתפקיד שלו ואמור היה לקחת את הקבוצות המסכנות של הבוסים שלו ולהתחיל לייצר עבורן רווחים, הוא הבין את זה. אז הוא התחיל לשווק את הקבוצות דרך השחקנים.
ובמחצית השניה של שנות השמונים, כאמור, הוא יכול היה לעשות את זה בקלות, בזכות שנתונים רוויי כוכבים שהגיעו מהמכללות בזה אחר זה. מלבד המועדונים הגדולים דוגמת סלטיקס ולייקרס, יתר הליגה פשוט הפכה להיות שיקגו ג'ורדן, פילדלפיה בארקלי, אטלנטה ווילקינס, דאלאס מרק אגווייר, יוטה מאלון, יוסטון אולאג'וואן, דנבר אלכס אינגליש. סטרן, לטובתן הכלכלית של הקבוצות, העביר את מרכז הכובד של הליגה מהקולקטיב לאינדיבידואל.
בסופו של דבר זה היה מהלך שיווקי אדיר, שהוכיח את עצמו לאורך שנים רבות. עשר שנים אחרי, באמצע שנות התשעים, כשה-NBA הייתה בסופה של תקופת שיא מבחינת פופולריות והכנסה, היא גם התקרבה מאוד לחזון השיווקי הזה של סטרן. חזון בו לכל קבוצה יש כוכב אחד מזוהה שאיתו היא מנצחת את משחקי הבית שלה ומפסידה את משחקי החוץ, והכל מול אולמות מלאים. אינדיאנה? מילר. סן אנטוניו? רובינסון. פיניקס? בארקלי. ניו יורק? יואינג. מיאמי? מורנינג. דטרויט? גרנט היל. טורונטו? דיימון סטודמאייר. סקרמנטו? מיץ' ריצ'מונד. פילדלפיה? אייברסון. לכל קבוצה – תשובה. לכל לוגו – פרצוף.
זה לעולם לא היה עובד בפוטבול, למשל, שם כל שחקן, אפילו קוורטרבק כל יכול, תלוי לחלוטין ביתר הדברים שקורים על המגרש. וגם ככה המועדונים שם יותר גדולים מכל שחקן שהוא. אבל בכדורסל, כאמור, זה אפשרי. שחקן אחד מקבל את הכדור. שחקן אחד קולע את הסל. שחקן אחד מנצח את המשחק. שחקן אחד הוא הפרצוף של הקבוצה בשקופיות שמקדמות את השידור הבא.
לא היה ספק שזה משתלם כלכלית. כדורסל הוא לא משחק שמחובר בטבור להיסטוריה ולתרבות האמריקאית כמו בייסבול ופוטבול, ובכל הליגה קיימים רק שלושה פרנצ'ייזים שיש להם איזשהו מעמד בארה"ב שמנותק מן השחקנים שלהם – סלטיקס, לייקרס וניקס. כוכבים? את זה אמריקה מבינה, ולכן את זה אפשר למכור לה. אבל זה לא לקח יותר מדי זמן לכולם להבין בדיוק מה זה עושה לליגה. זה הפך אותה לליגה של שחקנים. ובליגה של שחקנים, איזו חשיבות יש למאמן?
וכאן נכנס לתמונה סלואן. איך שלא תסתכלו על זה, סלואן הוא אנומליה. הוא סטיה חדה מהסטטיסטיקה. אבל בשביל להבין עד כמה הוא חריג לא מספיק להזכיר את 23 השנים הרצופות שבילה על הקווים בסולט לייק סיטי, אלא צריך להדגיש באיזו תקופה הוא עשה את זה. וצריך להבין את מעמדו של המאמן כמוסד בתרבות האמריקאית: בתיכונים המאמן הוא אלוהים, במכללות הוא דיקטטור. אבל במקצוענים? אפילו שכולם עדיין קוראים לו "קואץ'", הוא בסך הכל עוד שכיר, שברוב המקרים מרוויח פחות מהשחקנים שלו.
ובתוך המציאות הזו – של ליגה שמרכז הכובד בה כל כך מוטה לעבר השחקנים שבקיץ האחרון קבעו בעצמם איפה ישחקו ועבור כמה כסף – סלואן הצליח לייצר ביוטה בועה. הוא היה מאמן מכללות ב-NBA, מהבחינה שעצם הימצאותו שם היא תנאי מוקדם לכל שינוי שהוא, ומהבחינה שהוא ניהל מועדון שיש לו שיטה ברורה וקבועה לפיה הוא בוחר שחקנים בדראפט או בשוק החופשי. כן, ב-NBA עדיין היה מועדון שהשיקולים של המאמן באו לפני כל שיקול אחר כשזה נגע לבניית הסגל. התוצאה? 22 עונות במאזן חיובי מתוך 23. הוא שרד פרידה מסטוקטון וממאלון והמשיך להוביל את הקבוצה לפלייאוף גם אחרי שהשניים עזבו.
אבל זה לא יכול היה להימשך לנצח, ובסופו של דבר נגמר ברגע שהוא לקח את דרון וויליאמס עם הבחירה השלישית בדראפט של 2005. לא כי וויליאמס בחור רע או כי לסלואן לא היה מה לתרום לרכז המצוין. וויליאמס הוא שחקן חיובי ומחויב, והוא חייב את השיפור שחל בו מהיום בו נכנס לליגה לסלואן יותר מאשר לכל אחד אחר. אבל וויליאמס הוא צעיר שחור בן 26 מווסט וירג'יניה שרואה איך החברים שלו בליגה קובעים לעצמם איפה ישחקו, וגם איך ישחקו. וסלואן הוא זקן לבן בן 68 מאילינוי, שחי כבר 30 שנה בסולט לייק (1.4% שחורים) ושרגיל שכל התקפה עוברת דרכו. זה היה חייב לקרות. "לכל מאמן יש חיי מדף", אמר צ'ארלס בארקלי.
והזמן של סלואן, כפי שאמר בעצמו במסיבת העיתונאים, נגמר. ביום חמישי ראינו את אחד המאמנים האגדיים ביותר בתולדות הליגה הולך הביתה כי הוא מבין שלמועדון שלו יותר חשוב שדרון וויליאמס יישאר שם ב-5 או 6 השנים הקרובות מאשר הוא עצמו. כי למרות כל מה שהוא עשה שם, יוטה ג'אז מעולם לא הייתה יוטה סלואן. וכשהג'נרל מנג'ר קווין אוקונור מסתכל קדימה, עדיין כל מה שהוא רוצה לראות זה יוטה וויליאמס. מעניין מה יחזיק אותו שם כשייגמר לו החוזה בעוד שנה וחצי.