משחק האולסטאר ה-60 שייערך הלילה בלוס אנג'לס מביא עימו ציפייה דרוכה. זהו ערב שאמור לתת לאוהדים מושג על השינוי שעוברת הליגה, על כיוון הדור החדש אותו מובילים דריק רוז ובלייק גריפין. זה העתיד שמגיע לגיחה קצרה להווה. לכן, אין יותר סימבולי מאשר לראות את טים דאנקן – אחד מגדולי השחקנים שדרכו על פרקט, אך נטול כריזמת כוכבים מכל סוג שהיא – פותח בחמישייה אולי באולסטאר האחרון שלו בקריירה. ולכן, הגעגועים עזים הרבה יותר לשניים שלא יהיו שם: אלן אייברסון ושאקיל אוניל.
- 03:00, משחק האולסטאר של ה-NBA בשידור ישיר בערוץ הספורט
למען האמת שני הווטרנים רחוקים משיאם ובכל קנה מידה מקצועי אינם ראויים להיכלל בסגלי המזרח והמערב, הגארד אפילו לא משחק העונה בליגה. אבל קווין לאב הוא אינו מהות האולסטאר (למרות הקשר ההדוק לאל איי), מאחר ומדובר באירוע של "אנטרטיינמנט" נטו. ואת הפן הבידורי הזה יודעים השניים לספק יותר מכל אחד אחר. שניים שהם ניגודים שונים, וגם שיא הצופים שהיו בדאלאס בעונה שעברה – למעלה מ-108 אלף ביציעים – לא הצליחה להשכיח את חסרונם.
שניהם הגדירו מחדש את חוקי הטבע, האחד בעזרת אומץ לב נדיר והעובדה שהרקיע לשחקים למרות חוסר טבעי בגובה, ולמרות דימויו האגרסיבי והלא רומנטי, גרם לנו להתאהב. השני, אולי הגוף הדומיננטי אי פעם שמימדיו העצומים מעולם לא הפריעו לו להיות כאחד האדם, להתחבר ולחבר. כי אין כמו לחכות למוב הבא שלו, שתמיד ידענו שיגיע.
11 פעמים ברציפות היה אייברסון במשחק, כולל בחירתו ב-2010 לחמישייה במשחק ממנו נעדר לאחר ששהה לצד בתו החולה. הוא גם זכה פעמיים בתואר ה-MVP. אוניל בן ה-38 זכה בתואר המצטיין שלוש פעמים, האחרונה ב-2009. "לאלן היה לב גדול יותר מגופו, שאק פשוט היה גדול מהמשחק. הוא ההוכחה לכך שהחיים גדולים מהמשחק", אמר עליהם ג'ייסון קיד. והוא יודע על מה הוא מדבר.
לפני 10 שנים זכה אייברסון, המהפכן מדראפט 1996, בתואר ה-MVP במשחק בלתי נשכח בו החזיר את המזרח מפיגור 21 נק' לניצחון. כמות המזכרות שניקח עימנו הלאה מהופעות שאקיל באירוע אף גדולה יותר: הדאנק בפניו של דייויד רובינסון, הפינגר-רול אחרי הובלת מתפרצת מחוף לחוף, משהו שלא נעשה בגבהים הללו, ריקוד ה"ג'באווקיז" עם הרקדנים לצידו והטראש-טוק הציורי, תוך הזזת כל איבר בגוף שביצע עם דווייט האוורד.
בכל פעם שמיקרופון התקרב לפיו של הענק ידעת שתקבל שואו, עוד לפני שכף רגלו הלא פרופורציונלית תדרוך על הפרקט. החיוך, הצחוק וההמתנה למהלך הבא השאירו את הצופה חד ומפוקס.
אבל עכשיו זה נגמר. עכשיו פתאום המשפט הבנאלי ביותר, הגורס כי אינך מעריך משהו באמת עד שהוא אינו שם, מובן. נכון שהמשכיות הליגה ומחזוריותה אינם מוטלים בספק וראויים לכל הערצה. נכון שלברון, ווייד, פאו, דרון ופול הם שחקנים מלהיבים. וברור שפיקנטריות כארבעה שחקני בוסטון בנבחרת אחת, ועוד בלוס אנג'לס, מוסיפים עוד אדג'. אבל אולסטאר ללא שאקיל אוניל ואלן אייברסון הוא רק עוד משחק, כזה שמדגיש את ההבדל בין זמר טוב לפרפורמר אמיתי שמזיע וקורע את הנשמה על הבמה. משחק חגיגי ומהנה ביותר - אבל עדיין משחק.