'יריבות'. כמה שהמושג הזה זר עבור מכבי תל אביב בכדורסל. לאורך השנים, האלופה הנצחית לא נתקלה בהתנגדות של ממש מצד הקבוצות הישראליות ועל כן מצאה את עצמה מביטה לאירופה, בחיפוש אחר הקרבות האמיתיים. אותם קרבות, שהם סם החיים עבור כל אוהד ובלעדיהם לאף ענף אין ספורט זכות קיום. שנות ה-80 ב-NBA לא היו אותו דבר ללא הסדרות המדהימות בין הסלטיקס ללייקרס, הליגה הספרדית בכדורגל הייתה שונה לחלוטין בלי התיעוב המר בין ריאל מדריד וברצלונה ועולם הטניס כולו היה מפסיד לולא הגיע רפאל נדאל ואיים במעט על השליטה האבסולוטית של רוג'ר פדרר. והכדורסל האירופי? נכון, זה לא בדיוק מפעל עקוב מדם, אבל אם יש יריבות אחת, אמיתית – שרק הולכת ומתפתחת בעשורים האחרונים, הרי שזוהי הצטלבות הדרכים הקבועה בין מכבי לפנאתינייקוס שתרשום פרק נוסף השבוע, שעשוי להפוך גם הוא לחתיכת היסטוריה.
22:00 שידור ישיר באתר, באפליקציית הספורט באייפון ובאייפד: פנאתינייקוס - מכבי ת"א
עד היום, נפגשו השתיים 25 פעמים (12:13 למכבי) ולכבוד מאבקי רבע גמר היורוליג, דירגנו את שלושת המשחקים הגדולים בין שני מועדוני העל האירופיים, כאשר כל אחד כבר נצרב עמוק בזיכרון בשל חשיבותו, איכותו או הדרמה הענקית בסופו. כל אחד מספר סיפור שונה, לפעמים כזה שמגדיר עונה שלמה, וסליחה עם קלאסיקות שלא נכנסו כמו ה-80:113 של הצהובים ב-1974/5 בחג החנוכה (חנוכה, מכבים, יוונים...) רגע לפני הפיכתם לאימפריה יבשתית, ה-91:92 בהארכה על ניקי גאליס וניקוס איקונומו הצעיר ב-1994/5, וגם ההפסד 90:88 ב-2006/7 בתום מותחן אדיר באתונה. יאללה, מתחילים.
3. מכבי תל אביב- פנאתינייקוס 67:81
גמר הסופרוליג 2000/1, ברסי
קצת מסביב: 2001 הייתה שנה מכוננת בכדורסל האירופי, ולא רק בגלל שהגביע חזר ליד אליהו לאחר 20 שנות הפסקה. 14 מועדונים מרחבי היבשת הקימו גוף מתחרה לפיב"א, ULEB, בעל ליגה משלו. המשמעות הייתה, שברצלונה, ריאל מדריד, אולימפיאקוס, קינדר בולוניה ואחרות שיחקו למעשה בליגה נפרדת מזו של אלופת ישראל, ששמרה אמונים לארגון הוותיק. כך נוצר מצב שמכבי ופאו היו שתי הקבוצות החזקות ביותר שנותרו בסופרוליג (הליגה של פיב"א), כאשר אפילו מכבי רעננה הבליחה להופעת אורח במגרש של הגדולים.
למה הוא ברשימה? כי שחזור הגמר מאשתקד (אליו עוד נגיע...) היה בערך בלתי נמנע, למרות נוכחותה של צסק"א מוסקבה שהתהדרה בכוכב צעיר בשם אנדריי קירילנקו. צוות האימון גרשון-בלאט נשען על סגל העונה הקודמת (מינוס דורון שפר שפרש במפתיע), אליו צורף גם אנתוני פארקר. מעבר לכך, הייתה זו סגירת החשבון של הצהובים מול היוונים והחותמת הסופית לחזרתה של מכבי למרכז הבמה האירופי, למרות שליד הזכייה ישנה כוכבית בשל פיצול הליגות.
סיפור המשחק: זה היה אחד ממשחקי הגמר הכי חד צדדיים ביבשת ב-20 השנים האחרונות. מכבי סיפקה רבע שני מדהים וירדה למחצית ביתרון עצום של 23:37. נייט האפמן ונדב הנפלד שיתקו במאמץ משותף את אחד הסנטרים הטובים באירופה, ז'ליקו רברצה, שגם נקלע לבעיית עבירות מוקדמת. דיאן בודירוגה (27 נקודות) שמר את היוונים במשחק אבל לא היה יכול לצמד הדומיננטי האפמן (21 נקודות, 9 ריבאונדים) את מקדונלד (21 נקודות, 9 אסיסטים), שכמעט ולא ירד מהמגרש באותו ערב. אנתוני פארקר תרם 13 נקודות. הרכז האמריקאי-סלובני, אגב, נבחר למצטיין בפיינל פור.
2. פנאתינייקוס- מכבי תל אביב 91:84
שלב הבתים הראשון ביורוליג 2003/4, אתונה
קצת מסביב: אי אפשר לעשות רשימה כזו מבלי להתייחס לאחת הקבוצות הגדולות של מכבי אי פעם, לא מעטים יאמרו שגם הגדולה מכולן. בתום אותה עונה, הפיינל פור נערך בתל אביב והקבוצה נבנתה במטרה אחת: להניף את הגביע בישראל. לשם כך, בלאט - שהיה המאמן הראשי בעונה הקודמת - חזר לעמדת העוזר לאחר עונה בינונית ופיני גרשון התיישב שוב בכסא הנהג. ניקולה וויצ'יץ' שרד את המהפכה בסגל, פארקר שב מהגלות ברומא ואליו הצטרפו שארונאס יאסיקבצ'יוס ומייסיאו באסטון שהיוו את השלד לאותו תלכיד היסטורי.
למה הוא ברשימה? זו אכן השאלה שצריכה להישאל. למה דווקא המשחק הזה? ולמה כל כך גבוה? הרי בזמן השושלת הצהובה, שתי הקבוצות נפגשו בפיינל פור (חצי הגמר ב-2004/5) ואפילו באותה עונה מכבי קרעה את פאו בהיכל ב-22 הפרש. אבל מה שקרה באתונה באותו ערב היה פשוט מדהים. זה היה אחד מהסמנים הימניים לעונה של אלופת ישראל, ואולי לתקופה כולה. וויצ'יץ' ושאראס פשוט עשו ככל העולה על רוחם והצהובים הפכו את הרבע הרביעי באחד האולמות הביתיים באירופה לגארבג' טיים אחד ארוך, כאשר ההפרש הקטן מטעה מאוד: מכבי הורידה הילוך לקראת הסוף והמקומיים קיזזו בהפרש.
סיפור המשחק: בתום המפגש, גם גרשון הודה שהרבע הראשון היה אחד הטובים של קבוצה תחת הדרכתו. מכבי טרפה את המגרש, הפנומן הליטאי התפרע ולוח התוצאות הראה 13:33 לצהובים לאחר 10 דקות בלבד. המקומיים התקרבו עד סוף המחצית, בעיקר בזכות שם מוכר - אריאל מקדונלד, שסיים עם 19 נקודות. שאראס, אגב, סיפק 20 רק במחצית הראשונה. הרבע השלישי הזכיר את הראשון, כאשר מכבי טווחה מכל מקום וההפרש צמח ל-17 לאחר 30 דקות. יאסיקביצ'יוס קלע 30 (7 מ-10 ל-3), וויצ'יץ' רשם דאבל-דאבל של 18 נקודות ו-13 ריבאונדים.
1. מכבי תל אביב – פנאתינייקוס 73:67
גמר הליגה האירופית 1999/00, סלוניקי
סיפור המשחק הזה מדבר בפני עצמו, אין צורך להסביר מדוע הוא כאן. גם אם היינו מדרגים את המשחקים הגדולים של הצהובים באירופה אותו גמר בסלוניקי היה ממוקם גבוה מאוד, למרות ההפסד. זה היה ערב שהיה בו הכל: אלמנט הפתעה, קרב על כל הקופה, מתח ודרמה וגם כוכב אחד גדול שהפך בעל כורחו להיות גם הגיבור הטראגי. אפילו היו דמעות בסיום. העצב התערבב עם השמחה, המפסידים התחבקו עם המנצחים.
כדי להבין מה קרה שם צריך לחזור לקיץ. מכבי, לאחר עונות כושלות בנתה את עצמה מחדש תחת גרשון ובלאט, שהחתימו זרים אלמוניים בדמותם של האפמן ומקדונלד ונראה היה כאילו הקבוצה של שמעון מזרחי בדרך לעוד עונה של בינוניות. במיוחד, כאשר ה-כוכב עזב. עודד קטש, ששב ליד אליהו כמושיע במהלך עונת 1998/99 הנוראית לאחר שכבר חתם ב-NBA (לא שיחק בה בשל שביתת השחקנים שהתארכה), נטש לטובת הכסף הגדול באתונה. כך, ללא ציפיות מיוחדות מכבי תל אביב צעדה לאחת העונות הקסומות שידעה, בוודאי ב-20 השנים האחרונות.
שני הזרים האלמוניים הפכו לכוכבים בין לילה. הנפלד, שפר ושארפ הציגו יכולת יוצאת מן הכלל ובדיעבד, למעשה הסגל הזה היווה סוג של אבן פינה לשושלות הגדולות בשנות ה-2000. מכבי עלתה עם יתרון ביתיות לסדרת שמינית הגמר וטיאטאה את אריס, ולאחר מכן דילגה מעל פאף בולוניה של קרנישובאס ופוצ'קה בסדרה בלתי נשכחת. בחצי הגמר חיכתה ברצלונה. הצהובים השיגו משחק שיא והשאירו את הסגל הקטאלוני הנוצץ (עם ילד בשם פאו גאסול בקצה הספסל) על 51 נקודות, בדרך לגמר אירופי ראשון מאז נוצחו בידי טוני קוקוץ', דינו ראדג'ה וספליט ב-1989.
בגמר, כמו בהזמנה, חיכו פנאתינייקוס ועודד קטש. כמה סימבולי. המשחק עצמו היה צמוד כאשר למחצית ירדו הקבוצות ב-36:36, כשאת הסל האחרון לפני ההפסקה קלע קטש. פאו פתחה יתרון של 11 עם פתיחת המחצית השנייה (40:51), כאשר מירב הנזק נגרם על ידי אנטוניס פוטסיס ורברצה. מכבי לא הרימה ידיים ושלשה של מארק בריסקר מהפינה החזירה את הצהובים לחיים וקבעה 60:57 ליוונים. כאן שוב נכנס לתמונה הרכז הישראלי בירוק, שבדיוק בהתקפה שלאחר מכן, בשיא המומנטום הצהוב קבר צ'אקה ענקית, מטר מאחורי הקשת. משם, מכבי כבר לא חזרה.
הרכז הישראלי קיבל את הכדור פעם אחר פעם, נשלח לקו (11 מ-14) כאשר הוא תיאר בסוף המשחק כל נקודה כ"חץ בתוך הלב". החיבוקים והדמעות בסוף המשחק נצרבו בזיכרון הספורטיבי הקולקטיבי של כולם. דמעות, שלימים הפכו גם לדמעות עצב אמיתיות, שכן זה היה המשחק התחרותי האחרון של קטש (למרות מספר ניסיונות קאמבק לא מוצלחים), אחד משחקני הכדורסל הטובים שהיו כאן, ואחד מהסמלים הגדולים של היריבות הספורטיבית בין מכבי תל אביב ופנאתינייקוס.