קשה לצאת נגד הקביעה שהעשור הראשון של שנות האלפיים היה הטוב ביותר בתולדות מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. נכון, גם בין 77 ל-89 מכבי הגיעה ללא פחות מ-7 גמרים, אבל היא ניצחה רק ב-2 מהם. בין 2000 ל-2011 מכבי שוב השתתפה ב-7 גמרים (אחד מהם של הסופרוליג), ניצחה בשלושה מהם, ובסך הכל היתה חלק ממעמד הפיינל פור 8 פעמים מאז אותו גמר מול פנאתינייקוס של קטש.
אבל בין ההפסד בגמר ב-89 ליוגופלסטיקה ספליט (השלישי ברצף של מכבי במעמד) לבין אותו 73:67 בפאוק מול הבן האובד 11 שנים מאוחר יותר, מכבי עברה עשר עונות בהן לא ראתה גמר, כולל פיינל פור אחד שהתקיים ביד אליהו. ב-91 היא עוד חזרה לחצי הגמר (התבוסה לברצלונה), אבל בעשר העונות האלה מכבי איבדה פעם אחת את האליפות בארץ (בלי פיינל פור), איבדה כמה גביעים, החליפה המון מאמנים, ויותר רלוונטי לעניינינו – נאבקה על מקומה (חזרה) בצמרת האירופאית. העבר הקרוב של שנות השמונים העליזות לא הבטיח לה דבר, וככל שחלפו השנים בתוך שנות התשעים, מכבי הלכה ואיבדה אחיזה בצמרת האירופאית.
ההידרדרות הייתה חדה ומהירה. אחרי רבע גמר, חצי גמר ורבע גמר בין 90 ל-92, הגיעה עונת 92/3 האיומה, שהסתיימה עם הפסד להפועל גליל עליון בסדרת חצי הגמר בארץ, ובאירופה – תאמינו או לא – מכבי סיימה א-ח-ר-ו-נ-ה בשלב הבתים הראשון, עם מאזן של 9:3. והטיפוס בחזרה לקח זמן. ב-94 היא כלל לא השתתפה בגביע אירופה לאלופות, ואז במשך חמש שנים רצופות לא הצליחה לעלות לרבע הגמר. עם זאת, היא כל הזמן הייתה באזור. במלים אחרות, מכבי הייתה איפשהו בין המקום ה-9 ל-12 באירופה באותן שנים (95-99). ואם זה מזכיר לכם בערך כל אליפות אירופה בין 93 ל-2007, כשישראל התמקמה כמעט כל פעם במקומות 9-12, אתם צודקים. זה בדיוק זה. לא מספיק טובה כדי באמת לאיים על האימפריות, אבל מספיק חזקה, מוכשרת ועם מסורת כדי להתמודד בכבוד בשלבים האלה ואף פעם לא להיות הקבוצה הכי חלשה בשמינית הגמר.
האם ככה בדיוק נוכל להגדיר את העונה הנוכחית של מכבי תל אביב באירופה?
כמו בתחילת שנות התשעים, שהגיעו כאמור אחרי תקופה ארוכה ומוצלחת, כך גם כרגע מכבי נמצאת בצד הלא נכון של הגבעה. בשבע העונות שבין 2000 ל-2006 מכבי הגיעה לחמישה גמרים. בשבע העונות מאז (כולל העונה) היא הגיע לשניים – פחות ממחצית הכמות בתקופת השיא – ולא צפויה לעשות זאת פעם שלישית במאי הקרוב. עם זאת, רק פעם אחת לאורך התקופה היא הודחה בשמינית הגמר (הטופ 16 של 2009). כלומר, מכבי החלה להתבצר שוב במיקום ההוא, שפעם היה כל כך מוכר לה – לא באמת אחת מ-4,5 הטובות ביותר באירופה, אבל טובה בהרבה מהקבוצות האלה שמבחינתן העפלה לטופ 16 היא הישג. ואם בעונות האחרונות העובדה הזו הוסוותה על ידי הזכרונות הטריים משנות הקסם, או על ידי עונות פלאים כמו 2008 (שלושה גמרים, יורוליג, ליגה, גביע – שלושה הפסדים) או 2011 (בלאט והקבוצה החדשה שלו מטפסים על למשחק על הגביע), הרי שעכשיו קשה להתעלם מכך שזה המקום הריאלי של מכבי.
בטח כשמעבר לפינה מחכה למכבי בית טופ 16 קשה במיוחד.
מראש ידענו שהבית המוקדם שמכבי הוגרלה אליו קל מאוד. מראש ידענו שבשיטה החדשה של היורוליג, שלב הטופ 16 – שכולל 14 משחקים – הוא החלק האמיתי של העונה. אבל זה היה קצת יותר קשה לחזות כיצד בדיוק ייראה הבית של מכבי בשלב הבא. אלא שעכשיו, רגע לפני סוף שלב הבתים, אפשר כבר לראות את התמונה בבירור. ואיך שלא מסתכלים עליה, היא לא מחייכת למכבי תל אביב.
השיטה הנוכחית של היורוליג קבעה כבר מראש כיצד יחולקו העולות משלב הבתים הראשון לטופ 16. כלומר, מנצחות בתים א' ו-ג' עם סגניות ב' ו-ד', וכן הלאה. ולמרות שיש יותר מתרחיש אחד לבית שמכבי אכן תקבל, דבר אחד ברור: רובן הגדול של הקבוצות שנמצאות בתמונה טובות לפחות כמו מכבי תל אביב. כלומר – מכבי תעלה כראש בית, אבל עדיין תשובץ לבית בו אם תצליח לסיים בחצי העליון (מקומות 1-4, שמובילים להצלבה) זה ייחשב להישג לא מבוטל. על יתרון הביתיות בהצלבה, שעד לא מזמן היה מטרה ריאלית ומוצהרת, יהיה קצת חצוף לדבר.
איך קרה שאחת משתי ראשי הבתים שישובצו לבית ו' (מכבי, כן?) תגיע אליו כשהיא יודעת שלסיים במקומות 3-4 ייחשב להישג? שלוש סיבות עיקריות. 1) הבית הראשון שמכבי הוגרלה אליו באמת היה חלש בצורה מביכה. אמנם מלאגה וסיינה תפסו כיוון, אבל איכותו הכללית של הבית ירודה ממש לעומת האחרים (ובכלל). 2) היורוליג, ואת זה ראינו עוד בספטמבר אבל לא ידענו עד כמה – פשוט עמוקה יותר השנה. הליגה איכותית יותר, הטורקיות חזרו לעניינים (אם כי, קצת מגמגמות), היווניות, לא מעט בזכות המסורת, מתמודדות כראוי עם הפרידה מהמאמנים שלהן, וקבוצות כמו חימקי וז'לגיריס מוסיפות לעומק ולתחושה שהשנה צפוף שם. בטופ 16 גם נראה עד כמה. 3) מכבי בעצמה איננה קבוצה חזקה. היא הגיעה למצב שמספיק לה ניצחון ביתי על אלבה ברלין כדי לסיים ראשונה בזכות הבית החלש, אבל זה לא מלמד על חוזקה המקצועי של מכבי. אם כבר, זה מלמד בעיקר על כוחן של מסורת, מחויבות להצלחות, ועל מאמן שלא מוריד הילוך לרגע. אז הצהובים אומנם מגיעים כ"ראש בית" לשלב הבא, אבל מה לעשות, התואר הזה בעונה הנוכחית כמעט משולל מתוכן ולא מבטיח להם דבר, אפילו לא "הגרלה" סבירה.
רק כדי להכניס אתכם קצת לעניינים, ככה אמור להיראות הבית של מכבי בשלב הבא (במידה ומכבי עולה כראש בית): מכבי, ברצלונה, ריאל מדריד, אולימפיאקוס, סיינה, בשיקטאש, חימקי וקאחה. זה התרחיש הכי אכזרי, והוא גם – לצערה של מכבי – הכי הגיוני. בתרחיש הקצת-פחות-מפחיד, חימקי משובצת במקום ריאל כסגנית מבית א', ואת המקום של חימקי כרביעית מבית א' תופסת פנר (ואולי אולי קאנטו). קאחה יכולה להתחלף במילאנו (סיכוי קלוש). אה, כן, ובארסה יכולה להתחלף בצסק"א. למי שחושב שזה עדיף למכבי...
כמו שאמרנו – איך שלא מסתכלים על זה, אם מכבי מנצחת את אלבה ומסיימת כראש בית, היא תשובץ לבית בו המקום השלישי ייחשב עבורה הישג, וגם המקום הרביעי (והאחרון שמוביל להצלבה) הוא רחוק מלהיות עניין גמור.
והנקודה המרכזית היא שלא משנה אם מכבי תקבל בית כזה או אחר, קשה מאוד או קשה פחות, או אפילו אם תפסיד לאלבה ותקבל בית קצת פחות אכזרי. ואפילו, לא משנה אם מכבי תצליח לעלות להצלבה שוב (משהו שהיא פספסה, כאמור, רק פעם אחת מאז 2004). מה שמשנה זה המעמד של מכבי ביורוליג מבחינה מקצועית נטו – והיום זה נראה שהוא הופך יותר ויותר דומה למעמד שלה בין 95 ל-99 מאשר לכל תקופה אחרת ב-30 השנים האחרונות.
הסיבה העיקרית לכך היא שמכבי תל אביב מתקשה לשמור על הסגל שלה משנה לשנה, לפחות לא על השחקנים הבכירים בו. ראשית, העובדה שהיא מפסידה מאבקים על שחקניה הטובים ביותר לקבוצות מכל רחבי היבשת מקבעים את מעמדה מחוץ לטופ של הטופ מבחינה פיננסית ומבחינת כוח המשיכה לכוכבים. שנית, במישור המקצועי, זה הופך את המשימה של הצוות המקצועי – להעמיד קבוצה שתתמודד על הפיינל פור – לקשה שבעתיים. ולמרות הקסמים של דייויד בלאט, זה הופך קשה משנה לשנה. האפקט מצטבר.
בתחילת העשור הקודם מכבי הייתה ליורוליג מה שברצלונה או מנצ'סטר יונייטד הן לליגת האלופות – אימפריה עם כוכבים שתמיד מועמדת לזכייה. בשנים האחרונות המעמד קצת פחת, אבל כמו באיירן מינכן למשל, מכבי – וגם היריבות שלה – עדיין מתייחסות אליה כאל קבוצת צמרת שפיינל פור הוא מטרה ריאלית עבורה. אלא שבפועל, מכבי הופכת לסוג של ארסנל בצ'מפיונס – שם גדול, כמה שחקנים מצוינים, אבל מפסידה את כוכביה הגדולים ביותר לקבוצות עשירות, שאפתניות או פשוט טובות יותר. יכולה להבליח לאיזה חצי גמר, אבל מקצועית, היא רחוקה מלהתמודד על התואר, וגם הדחה בשמינית הגמר היא ריאלית.
זה לא רע דווקא, להיות כמו ארסנל. קבוצה אטרקטיבית, סימפטית, רווחית, שמתנהלת לרוב לפי השורה התחתונה בספר החשבונות. השאלה אם זה ייספק את האוהדים. השאלה היותר חשובה: האם הנהלת מכבי כבר הבינה שזה המקום אליו הקבוצה צועדת?